האמת ,
אני יודעת שזה נשמע מפגר , אולי אפילו מפגר מאוד .
וזה בכלל לא נושא שצוחקים עליו , לאחת החברות הכי קרובות שלי יש /היה את המחלה הזאת.
ואני יודעת שזה בעיקר פסיכולוגי ונפשי.
ועם החברה של היום זה לא מפתיע שכל בחורה שלישית חולה בזה.
אבל אחרי שמתחילים זה כואב להפסיק .
זה כואב להפסיד את הרגע הקטן הזה של האושר.
את הרגע הקטן והמושלם הזה של יואו אני אולי אוהבת את עצמי!
אז אחרי מחשבות ... נראלי שיש לי תסמינים של אנורקסיה.
לפני חודש וחצי התחלתי את הדיאטה הזאת של הספריי - ספריי שמדכא לך את התיאבון וגורם לך לאכול רק 500 קלוריות ביום .
וזה עבד , אבל הייתי יורדת ועולה יורדת ועולה ,
לא הייתה ירידה ענקית כמו שציפיתי .
ואחרי חודש רצוף צריכים לעשות הפסקה של 3 שבועות כי אם ממשיכים עם החומר הזה כל הזמן זה דופק משהו במערכת העיקול.
ומאז , נשארתי עם הקטע הזה של החוסר תיאבון רק בלי הספריי .
שום דבר לא עושה לי את זה .
אני יכולה לאכול משהו שפעם היה ממש טעים לי , והיום לא שווה אפילו את המאמץ של להכין אותו .
ועד שאני כבר יוצאת עם חברים לאכול משהו וחוטאת לעצמי ואוכלת פסטה ,
לא רק ששניה אחרי זה אני שונאת את עצמי כל כך , אני גם מתחילה להיות עם מלא בחילות.
ואז שכבר הגעתי הבייתה אני פשוט הקאתי .
לא גרמתי לזה בכוח לא דחפתי אצבעות או משהו ,פשוט הגעתי וחשבתי על מה שאכלתי והבחילות הפכו להקאה.
ואני יורדת ככה מבלי לאכול הרבה , משהו כמו 500-800 גרם ביום .
בקצב הזה אולי אני יגיע לנשף ביוני.
בנתיים , בא לי למות כל פעם שאני עולה על המשקל .
שהגיע אתמול לשיא של 7 פעמים .
איך זה עם החולצה ? בלי החולצה? עם המכנס ? בלי המכנס? לפני פיפי ? אחרי ? לפני האוכל ? אחרי האוכל ?
בקיצור , אני מתחילה להבין שאולי צדקתי בכל השנים האלה שלא היה לי משקל בבית.
מהרגע שהבאתי אותו רק צרות יש לי בראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Purple Heart