Purple tear

המבצע הזה ,מלחמה כל מה שלא תקראו לו . תופס אותך כל כך שונה שאתה בצבא .

מתחילת המבצע אנחנו בעומס מטורף בבסיס , מקווים שיגמר מהר ומתעדכנים על כל טיל בין לבין שאנחנו רצים למקלט .

פתאום זה לא משנה אם זה חייל סדיר או מילואימניק כולם הופכים לאחד וכולם פתאום כמו אחים שלך וככה גם הדאגה אליהם .

אתמול בערב שהחליטו על הכניסה לעזה , פשוט לא הצלחתי להירגע , התקשרו אלינו מהבסיס והודיעו שאנחנו צריכים להכין מדים ובמידה שיש פצוע או חס וחלילה הרוג העבודה היא כבר שלנו . 

הייתי כל כך נסערת , דואגת לכל אחד ואחד מהחברים והמשפחה שלי שבפנים . 

גאה בכל חייל וחייל שנכנס ומקריב את הכל בשביל להגן על המדינה הזאת .

לא תקראו לי ציונית מידי או דתייה , אבל בתוכי התפללתי , לא יודעת אפילו למה , שהם יחזרו בשלום , שלא יקרה להם כלום ושלחתי מהלב שלי חיבוק לכל אימא ואימא שעכשיו יושבת בבית בחוסר וודאות ומשתגעת הרבה יותר ממני .

אתם לא מבינים איך זה מרגיש . 

אני למרות זה שאני חיילת ולמרות הכל , בדעה האמיתית שלי , לא מאמינה שאנחנו צריכים לשלוח את הילדים שלנו , בני 18-19-20-21 ללכת להילחם ברוע הטהור הזה . או כמו שאמרו הדג נחש - ״אין לנו ילדים למלחמות מיותרות״!

רק בשעה 2 ואחרי שכמה אנשים הרגיעו אותי , הצלחתי להירדם סוף סוף .

והבוקר שקמתי , הייתה בי הרגשה רעה , נכנסתי לאינטרנט וראיתי את הדבר השחור מהכל ,״הרוג ראשון למבצע צוק איתן - איתן ברק ז״ל ״

ולמרות שאני לא מכירה אותו , או מכירה מישהו שמכיר אותו , התחלתי לבכות .

בכיתי קודם כל בשביל אותה אימא שבאמצע הלילה הגיעו אליה מודיעי הנפגעים והודיעו לה את הנורא מכל .

בכיתי כי זה עדיין ילד שהמדינה שלחה שיגן עליה והוא ניסה אבל נהרג במקום לחזור לבית שלו .

ובכיתי כי הרגשתי הזדהות , הרגשתי הזדהות בתור חיילת , לאותו צבא , עם אותם מדים . כאב לי לדעת שחייל , בחור צעיר בגילי נהרג כדי שאני יוכל לישון הלילה הזה . 

קודם כל נאחל לפצועים החלמה מהירה , ולכל אותם חיילים שיחזרו הבייתה לחיבוק של אימא בשלום ושלא נתעורר לעוד בוקר עם דמעות וכאב של מדינה שלמה!

והאמת , אם עד עכשיו התלבטתי אם אני רוצה לצאת לקצונה או לא , עכשיו שאני רואה את הכל מהצד , ולצערי יושבת בחיבוק ידיים כי לא זה התפקיד שנבחר לי ללכת ולהילחם , עכשיו אני יודעת שאני רוצה ושאני הולכת .

הצבא מאוד ביגר אותי , 7 חודשים שלמדתי להכיר את עצמי מחדש , נוספו לי ערכים , למדתי להתמודד בתפקיד שלי עם עצב ושכול , ועכשיו אני יודעת שלשבת בצד בחיבוק עדיין זה לא בשבילי ואם הדרך היחידה שלי לתרום ולנסות לעזור למעבר לתפקיד הממוטט שיש לי עכשיו היא לצאת לקצונה , אז אני עכשיו יודעת שאני רוצה את זה בלב שלם !

אוהבת , ותשמרו על עצמכם ,

דניאל .