פוסט 12 ! D:
יאוווווו !! אני נורא נורא נורא נורא נורא נורא נורא נוווווורא מצטרת ! :(
עבר ממש ממש ממש המון זמן מהפוסט הקודם.. :/
אבל יש לזה הסבר.. :S
יום הורים... :S
כן, כן.. הנושא של הפוסט הזה..
בכל מקרה, לא הלך לי כ"כ טוב עם הציונים במחצית הזו.. :/
וזה הביא לעונש ארוך מאוד בלי מחשב, ובלי חברות.. :(
מאז אני לומדת כל יום.. :/
טוב, נעזוב את החיים המדכאים שלי. (;
ונעבור לפוסט ! D: שכמו שכבר הבנתם, מוקדש ליום הורים.. (;
~~~
(הסיפור הבא נפנה לבנות, אך הוא נפנה גם לבנים)
(כל הזכויות שמורות לי על הסיפור ! XD )
(חשוב לציין, שלא ככה הולך אצלי היום הורים. XD )
יום הורים.. יום הורים..
כל הילדים פוחדים מיום זה.. (;
חלקם סובלים, וחלקם פשוט עושים ת'צמם חולים כדי לא לבוא. (;
יש כאלו שסובלים בשקט, כאלו שבוכים, כאלו ששמחים (נדיר מאוד (; ), ויש כאלו שכבר בדרך לבצפר התעלפו.
טוב, בקיצור, אתה עם ההורים באוטו, נוסע לבצפר. כמובן שאת רוב הציונים הגרועים שלך במבחנים לא הראתם להורים, ולא סיפרתם להם על ההפרעות בשיעורים.. (;
אוקיי, אז הגעתם לבצפר, אבל לפני שאתם נכנסים לכיתה, מחכה לכם תור ארווווווך מאוווד.. אתם מחכים איזה שעתיים בתור, ובסופו של דבר, נכנסים בתורכם.
הלב שלכם דופק: בום בום, בום בום.
אתם בולעים את הרוק, ונכנסים חוששים בכיתה.
ומלפניכם נגלת המחנכת שלכם, עם חיוך רחב וצבוע הפרוש על פניה.
אתם מתישבים על הכיסא, ומתפללים שהאדמה תבלע אותכם.
והמורה מתחילה: "שלום, מה נשמע?" ובלהבלהבלהבלה..
"____ (השם) היא ילדה מקסימה, מדהימה, עוזרת, מתחשבת......" המורה ממשיכה לדבר..
"אבל" ! טם.. טם.. טםםםם..... :O
משהו לא טוב מתקרב! הזעקה! הזעקה! :O
לבכם דופק, ואתם רוצים להעלם. ובלבכם אתם חושבים "אוי ואבויי... :S "
"היא לא משקיעה מספיק, היא לא מרוכזת בשיעורים..." ועוד שטף של מילים שאחריהם אתם כבר מתחילים להתכווץ מכיסא שליו אתם יושבים, ומרגישים את מבט הוריכם נעוץ בכם.
"אני יודת שהיא יודעת שהיא יכולה להשקיע יותר." אומרת שוב המורה.
"ואני רוצה לדבר על ההפרעות של הבת שלכם בשיעורים." אומרת שוב בקולה הצפצפתי.
"הזעקה, הזעקה!" קול מהדהד בראשכם. "לברוח!!" הוא צורח לכם, אבל כאילו דבוקים לכיסא, לא יכולים לקום.
"המורות מתלוננות שהיא מפריעה בשיעורים, ולא מאפשרת לחבריה לכיתה ללמוד כראוי."
"בלהבלהבלהבלה..." אתם מחכים אותה בלבכם.
"____ (השם), אני לא מכירה אותך ככה." אמכם מביה בכם, אבל ראשכם עדיין טמון בריצפה. אתם יודעים שאם לא הייתם עם המורה, היא הייתה מתפרצת עליכם.
"בכל מקרה, ____ (השם) אני באמת מאמינה שאת יכולה יותר." אומרת המורה. "בבקשה, תוכלו לבר איתה על זה בבית?" היא פונה להוריכם.
הם מהנהנים בראשם.
"טוב, אני אקריא לכם את ציונייה למחצית זו." אומרת המחנכת, ומוציאה דף.
"אוקיי. אז.. תנ"ך - 79, גיאוגרפיה - 83, מתמטיקה - 61 .....
אתם כ"כ רוצים להעלם.. "דייי תפסיקי ><" אתם אומרים בליבכם. "לאלאלאלא..."
"מדעים - 100.."
"ייאי.." אתם אומרים בליבכם.
"אנגלית - 43.."
"אופסייי........" אתם אומרים שוב בליבכם. "לא למדתי לבמחן ולא הבנתי כלום בשיעור.. :S " אתם אומרים לעצמכם. "זה לא טוב... :S" אתם חושבים.
"לשון - 100, מתמטיקה - 86..."
וכך נע ציונכם לרוב במספרים נמוכים, ומעטים במספרים גבוהים..
"____ (השם)? מה קורה לך? למה לא סיפרת לנו את זה?" אומר אביכם בקול חושד.
אתם לא עונים.
"די כבר! שייגמר! שאני ארדם ולא יקום לעולם!!!" אתם מתחננים בליבכם.
"ובכן, כמו שאמרתי כבר, היא מסוגלת ליותר. באמת שחבל, היא ילדה מאוד חכמה, אך היא אינה מנצלת זאת." אומרת המורה שוב.
וכך אומרת המורה עוד כל מני שטויות על כמה השנה הזאת חשובה, וכמה שחשוב זה בית ספר, ובלהבלהבלהבלהבלה... ואתם צריכים להנהן בראשכם, ובחיים אתם לא מביטים על שום מקום אחר חוץ מהריצפה.
"אז.. זהו." אומרת המורה בחיוך צבוע כמו בהתחלה. "אתם משוחררים, רק אל תשחכו לדבר איתה בבית על התנהגותה." אומרת המורה.
אתם יוצאים מהכיתה.
"עכשיו עומדות להגיע הצרות.. :S " אתם אומרים לעצמכם.
חולפים על פניי השיכבה, מסדרונות, יוצאים מהבית ספר, נכנסים לאוטו.
"מה את חושבת לעצמך?!" אומרת אמא בכעס. "כמה פעמים דיברתי איתך שזה חשוב ללמוד, שזה יעזור לך בחיים כמה?!" היא רותחת מכעס.
"באמת שזה לא בסדר." אומר אבא.
ואתם רק מנסים להסתיר את פרצופכם.
"למה לא סיפרת לנו על המבחנים האלו? מה זה 61 במתמטיקה?!" היא ממשיכה להטיח בכם.
"שנגיע כבר הביתההה.." אתם מתחננים בליבכם, חושבים על הרגע בו תכנסו לחדרכם, תסגרו את הדלת, ותתנפלו על המיטה שלכם.
"שלא תחשבי שזה עומד להמשיך ככה! אין לך מחשב, לא טלפון, וגם לא חברות. זהו, תלמדי לקח. עכשיו תשבי ללמוד באמת. " (אוקיי קצת הגזמתי, האמא יוצאת יותר מדי רשעית בסיפור הזה XD)
ובקיצור, אתם מקבלים עונש, לומדים כל היום למבחנים, עושים שיעורים, וכל היום רק לימודים ( :S )...
כי כן, החיים יכולים לפעמים להיות קשים. (;
~~~
וזהו, הפוסט הזה נגמר, סליחה שהוא די קצרצר,
ושוב, סורי שמלאמלאמלאמלא זמן לא עידכנתי.. :(
טוב, אז עכשיו רק נותר לחכות לפוסט הבא, שאני מקווה שאני יצליח להוציא בקרוב.. ;)
אוהבת המון - דניאל (:
~~~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^דניאל^ - מנהלת Krambo !