התחלתי לקום כל יום בשש בבוקר, לחזור לבית שלא שלי, לעשות עבודות.

ואז לחזור הביתה מהחברה שהייתי אצלה, להשפך מול הטלויזיה ובסביבות שבע כבר להרגיש איך העיניים נעצמות לי.

ללכת למחשב כדי להרוויח עוד כמה שעות שבהן אני ערה כדי לא ללכת לישון יותר מידי מוקדם.

להיתקע ככה על המחשב עד עשר בערך וללכת לישון בסביבות 11.

הייתי ילדה שהולכת לישון בשתיים בלילה וכמה בשבע וחצי לבית ספר.

הבית הספר המזויין הזה.

לוקח לי הכל.

גם את חופש הביטוי, את החופש בכלל.

את ההרגשה הטובה הזאת שהייתי קמה איתה בבוקר

את השעות שבהם אני אמורה להרגיש רעננה.

הבית ספר מדכא אותי, ויש לי הרגשה שאני לא היחידה.

אני את הלימודים שלי עשיתי, אם אני יכולה גם את.

זה לא עוזר לי כרגע.

נכשלתי במתמטיקה. דאממ.

יש משפט שמסתובב עכשיו בפייסבוק ובפיהם של הילדים
''אם מורה אחת לא יכולה ללמד את כל המקצועות, איך מצפים מאיתנו התלמידים ללמוד את הכל ?''

זה רק מדגיש את העובדה שהבית ספר מדכא אותנו. זה דור אחר, דור מפונק, וככל שעובר הזמן נדמה לנו שהציפיות מאיתנו כתלמידים עולות. ובסוף אומרים שאנחנו מאכזבים. שאנחנו לא בסדר. שאנחנו לא לומדים ושאנחנו לא משקיעים. האם אי פעם חשבתם שאולי זה תלוי במורים ?

המורה שלי לשל''ח אומר, "אם הכיתה שלי לא מקשיבה לי בשיעור, יש פה פאק שלי. הכיתה לא אשמה. זה אני שמשעמם." 

אז למה מורים אחרים לא מבינים שאם כל הכיתה נכשלת זה פאשלה של המורה ולא שלנו ?

אני ערה רק בגלל שנרדמתי בשלוש וחצי עד 4 .. ואיך שהוא המשכתי לישון עד 5.

אבל אני מרגישה את העייפות חוזרת משעה שמונה בערך..

פאק איט. עוד חודשיים חופש.