1994 - זו השנה הראשונה שבה צמתי. הייתי ילד בן כמעט 11, רעדתי כל הסוף של הצום, אבל החלטתי שאני לא נשבר, ירדתי לבית הכנסת כדי להעביר את השעות האחרונות - וצמתי.

עד גיל 18 תמיד היינו עושים תחרויות בחבר'ה, כולם היו צמים, מי שלא היה צם היה מתבייש בזה.

ב-2003 התגייסתי לצבא, ביום כיפור יצאתי הביתה וכמובן צמתי.

ב-2004 הייתי בצבא במהלך הצום ובכל זאת צמתי.

ב-2005, כיפור אחרון בצבא - הייתי בבית וכמובן צמתי.

2007. עדיין צמתי.

2008, תחילת השבר. צמתי ועישנתי. צמתי וראיתי טלוויזיה אצל חברים. אבל צמתי.

2010, יושבים אצל חבר, מחליט שלא צם. יש עוד כמה חבר'ה שמגיעים, חלקם מחליטים לצום. עד סוף החג אף אחד לא צם. חשבתי שהשמיים יפלו, הם לא נפלו. באותה שנה אבא נפטר, עדיין יש לי מחשבות שזה קשור. מדהים כמה אתה יכול להתנתק מהדת, אך היא לא יכולה להתנתק ממך.

2011, יושב אצל אותו חבר, כבר לא צם. הפעם רק שנינו. גם הפעם לא צם. אף אחד לא מת השנה. מזל.

2012

יום כיפור בסימן מוזר.

נשב אצל חברים.

שני בנים שתי בנות.

לבנות יש חבר.

לשתיהן.

לבנים אין.

לשניהם.

מוזר.

מאוד.

ולא, לא מוזר שאין לבנים חברות.

מוזר שהבנות לא מעבירות את 25 השעות האלה עם הבנים שלהן.

אני לא יודע אם הייתי מסכים.

אם הייתי מוותר על חברה שלי,

בשביל ידידים שלה,

ביום הכי מיוחד בשנה.

ביום הכי משעמם בשנה.

ולמה?

איך?

מה נסגר איתן?

איזה מן בנות מזוייפות.

חברים שלי,

יודעים שברגע שאני יוצא עם מישהי,

אני נעלם.

לטוב ולרע.

כך גם עם חבר שלי

(הבן השני).

לעומת זאת,

הבנות האלה,

לא מפסיקות להיפגש איתנו,

למרות היותן תפוסות.

אחת מהן עם חבר כבר שנה.

השנייה התחילה עכשיו קשר.

מוזר.

מאוד.

חתימה טובה!

הזאב, שמנסה להבין לוגיקה של בנות.

[email protected]