הלכנו לראות כדורגל,

בסצינה הכי לא "דייט"ית,

נהניתי,

מהנוכחות שלה,

מהקירבה אליה,

ממנה.

התחלנו להכיר לעומק,

שיחות על דברים שלא דיברנו לפני,

על מערכות יחסים,

על סקס,

על אהבה,

על בנים\בנות.

גיליתי בה דברים חדשים,

היא נפחחה,

אני נפתחתי,

היה מדהים.

סיימנו 4 שעות של ביחד,

מבלי שעישנתי אפילו סיגריה אחת

(הבטחתי לה, שנינו יודעים שאני לא מכור).

נשיקה קלה על הלחי,

חיבוק,

מדהים איך 14 שנה,

אותם דברים בדיוק ממיסים אותי.

ואז כמו מתוך סצינה הוליוודית,

היא יצאה מהרכב,

אני מגביה את עוצמת הווליום של הרדיו,

ושומע שיר כאב.

כך רציתי לסיים את המאמר.

אבל

אבל אז הגיע הערב,

והתחלנו שוב להתכתב,

ולהכיר עוד יותר,

סיפרתי לה על קטנה א',

והיא סיפרה לי על קראש שיש לה,

מוצאים את עצמנו מדברים על סקס.

וממשיכים לדבר כאילו אנחנו מכירים כבר עשור.

ואני ממשיך לחיות בסרט,

לה לה לנד.

ומוצא את עצמי מציע לה לשבת על בירה,

או ללכת לסרט,

או סתם לבוא אלי,

או לראות עוד משחק כדורגל.

יורה לכל הכיוונים.

בסוף אפגע.

חי בסרט, כבר אמרתי?

והיא אומרת שהיא הולכת לישון,

ואני מבטיח לה לייק אחרון כשהיא תלך לישון על איזו תמונה משותפת שלנו.

והיא הולכת לישון,

ואני שם לה לייק,

והיא מתעוררת מהנוטיפיקיישן.

וממשיכים לדבר עוד קצת,

עוד דקה.

עוד שנייה.

איזה באסה, אני מאוהב!

לילה טוב,

הזאב,

שעבר את נקודת האל חזור.