ויה דולורונה

אז זהו, תפסו אותו, אפשר להירגע. חבל, דווקא חשבתי בהתחלה שגאידמק יארגן לרווקות תל אביב איזה סופשבוע נופש בשדרות. האמת שכל העניין הזה די ישב לי על הצוואר בשבועיים האחרונים, לא מהפחד אלא קצת מתחושת אשמה. כן, אני, רונה, אשמה בהיעלמותו של בני סלע. לא רק אני, כולנו. הרי ברור שאם כולנו היינו יודעים למה הסיפור הזה הולך להתפתח כולנו היינו יוצאים ביום שישי ומתפרסים ברחובות תל אביב עד שהיינו מוצאים אותו. אבל אני למשל, הנחתי שכל הסיפור הולך להגמר בתוך עניין של דקות או מקסימום שעות. הרי זו מומחיותם של שוטרים, למצוא אנשים, ומה הבעיה למצוא בן אדם שנצפה על ידי אזרחים כשהוא מוריד את המכנסיים בגינה ציבורית, בהחלט מעשה שלא מסתדר עם תכנון מדוקדק של מסלול בריחה. אבל טעיתי, וכולנו טעינו כשהערכנו קצת יותר מדי את היכולת המשטרתית. פעם הבאה נהיה יותר חכמים. אבל ככה זה, נורא קל להסתכל אחורה ולהגיד מה היה צריך לעשות, זו מין תכונה מוזרה כזאת של הזמן, להראות לנו את ההתחלה לפני הסוף. נשאר לנו רק להקים ועדות חקירה. להעיד, לנתח, להסיק מסקנות, לדוש בעבר, רק בשביל לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. כי אין מה לעשות, שיקול הדעת תמיד יהיה מוצלח יותר בדיעבד. גם וועדות החקירה שלי עובדות במרץ בחודשים האחרונים, מנתחות, דשות, מעלות מסקנות, ובסוף מגיעות רק למסקנה אחת- היית צריכה לעשות דברים אחרת. אבל מה הטעם במסקנות האלה? יש לנו בכלל סיכוי להשפיע על שיקול הדעת שלנו? לגרום לעצמנו להגיע למצב מסויים שבו נוכל להתייעץ עם וועדת החקירה של העתיד כשאנחנו עדיין בהווה וליישם את מסקנותיה העתידיות ברגע הנכון? יש כל כך הרבה גורמים שאנחנו לא מודעים להם.

אחת מוועדות החקירה שלי קבעה שאני מפספסת הזדמנויות כרונית ומתייחסת לחיים בתור חזרה גנרלית. הוועדה קבעה שעלי לנסות, בתור התחלה, להיות יותר ספונטנית. אז קבעתי לעצמי שביום ראשון הבא בין 4 ל-6 בערב אני אהיה ספונטנית. החלטתי להוציא גם את הוועדה הזאת לפנסיה מוקדמת. אם הוועדה הכל כך חכמה לא יכולה לתת לי הוראות מיידיות ברגע האמת, אז מה בעצם היא שווה?

הסתובבתי לי בתל אביב בשבועיים האחרונים כשהעיניים מטיילות תמיד לצדדים ומנסות לאתר אותו בין האנשים, אם קודם חשבתי שבן אדם אף פעם לא יכול לברוח, פתאום הבנתי כמה קל זה להיעלם בעיר הזאת, ובכלל. אמנם לא מצאתי אותו אבל אני בטוחה שהעיניים שלי מצאו הרבה אנשים שהלכו לאיבוד בין ההמון, לרגע אחד אני הלכתי לאיבוד, והרגשתי שאולי אני לא באמת מחפשת משהו אלא יותר מקווה להימצא. להימצא על ידי אסיר נמלט, שייתן סיבה מוצקה לקיומי- להחזיר אותו לכלא, ויבהיר לי את המיקום שלי במרחב.

ועם כמה שחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו ייגמר הסיפור, ולמרות קריאות השמחה וההקלה ששחררתי ברגע שנודע לי שהושב הצדק על כנו, לפחות במעט, אחרי שהאופוריה דעכה גיליתי שהסוף הזה לא באמת מספק אותי כמו שחשבתי. כל הנצחון הזה נראה לי כמו טרגדיה עצובה לכל המשתתפים. כי בסופו של דבר, עם כל הידע שלנו והמחקרים, אנחנו עדיין לא מצליחים בדיוק להגדיר את עצמנו. אם שניים שלושה כדורים צבעוניים יכולים לשנות בן אדם מהקצה אל הקצה, אם פציעות פיזיות ורגשיות יכולות להשפיע על תפקוד המוח שלנו בצורה שתשנה אותנו לחלוטין, אז מי אנחנו בעצם? כל כך הרבה התנהגויות מוגדרות כמחלה, אבל מי יודע בעצם מהי התנהגות נורמלית ומה חורג ממנה? מי יודע איפה נגמר הבן אדם עצמו ומתחילה המחלה? ואולי בכלל כל אופי הוא סוג של מחלה, כי הרי אף אחד לא מתאים לאיזו תבנית מושלמת. אנחנו אפילו לא יודעים מי אנחנו באמת מתחת לכל ההשפעות הגנטיות, הסביבתיות, המעורבבות. אנחנו לא יודעים למי מאיתנו יש אפשרות בחירה ולמי לא, אם בכלל, וכשמגיעים למחשבה שלאף אחד אין בעצם אפשרות בחירה זה משאיר אותנו עם החיים כמו שהם, פלקט שטוח וקהה, בלי מנצחים ובלי מפסידים, בלי טובים ובלי רעים, רק אוסף של קורבנות מציאות שאין להם את מי להאשים.

פששש, כמו שהנוער אומר: חפרתי. פלאס אני מרגישה כמו קארי בראדשו עם כל השאלות האלה, אז נפסיק כאן.

התפתחויות נוספות, בהמשך.

*דאמט, האיש שמחפש את מרגריטה חזר. היתה כבר כמעט שנה של שקט.