יש הרבה, המון סוגים של צמדי חברים.

יש את החברים שמדברות על הכל, שמסתובבים תמיד ביחד.

יש את אלה שלא מסוגלים להעביר יום שלם במחיצת השני בלי לריב.

יש את אלה ששם רק כשרע להם, וכשטוב להם הם שוכחים מהשני, הרי בשביל מה אם אני יכול לבד?

יש את אלה שכבר שנה בריב מתמשך, שגורמים לכל העולם לבחור צד.

יש חברים של בצפר,

וחברים של חוגים,

וחברים של תנועה.

ויש את החברים שלי.

הרחוקים וההקרובים.

אלה של הטלפון, שאי אפשר פנים אל פנים, כי זה לא עובד.

אלה של הפנים אל פנים, שאי אפשר בטלפון, כי זה לא עובד.

אלה של הצ'אט, של דברים טיפשיים,

של טלפון בלילה כשחצי ישנים, ושל שיחות סטלה מטורפות.

והחברים הקרובים, שיודעים הכל עליי, אפילו יותר ממה שרציתי שידעו, אבל היה קשה לא להגיד.

ואלה של פעם ב..

ואלה של סתם, שיחות חולין משעממות,

ואלה של לחבק,

ואלה שאי אפשר להפסיק להסתכל עליהם,

ואלה שאני אוהבת.

כששאלתי את אמא אם היא יכולה לקחת אותי לידיד מחרתיים, והיא לא יכלה, ומהמטבח שמעתי אותה צועקת "תייצרי לך כמה חברים גם כאן!"

ושאלתי אותה אם נראה לה שקל לי ככה,

חשבתי קצת, אם אני מרוצה מהמצב בכלל, שהם ככה, רחוקים,

והגעתי למסקנה שכן.

כי לעולם לא הייתי מחליפה אותם באנשים אחרים, קרובים יותר.