את לא יכולה לצפות שאני אדבר איתך כמו בנאדם לבנאדם כשעל כל ביקורת שאני נותנת לך את אומרת "עזבי עזבי לאמשנה, לא רוצה לדבר על זה."

מה אני אמורה לחשוב? שאת בנאדם בוגר ואחראי, שמוכן לקבל ביקורת ולשנות מה שצריך?

שאת מספיק חכמה כדי לראות כמה את טועה לפעמים? שתדעי לתקן את עצמך?

שאת יכולה להבחין מתי את מתנהגת כמו פאקינג ילדה בת שלוש?

הצטבר בי כלכך הרבה זעם על כל התקופה האחרונה, את מלאה מעצמך בדברים שבכלל אין לך.

את מפזרת ביקורת לכל עבר ורק לא לעצמך.

את כלכך נהנת שמחמיאים לך, אבל שפעם אחת, יום אחד, טקס אחד, תשומת הלב מכוונת אליי, המחמאות בכיוון שלי, את לא מסוגלת להתמודד עם זה. "תפסיקו להחמיא לה! זה עינוווווי!". את יודעת שבחיים שלי, לעולם לא הייתי עושה את זה, אני יודעת ואת יודעת ששתינו אוהבות מחמאות.

וכן, אני חושבת שאני יותר טובה ממך בזה. ועוד הרבה אנשים חושבים ככה.

אני גם נראית יותר טוב ממך, ודרך המחשבה שלי וההערכה שלי לדברים בעולם הזה יותר טובים משלך. (זין שיקראו את זה, זה הבלוג שלי.)

תפסיקי. לחשוב. שאת יותר ממני, ומכולם.

כי את לא.