אני בחורה נוסטלגית, מאוד נוסטלגית. אני זוכרת כמעט הכל.

אני יודעת בדיוק במה אנשים השתנו בזמן מסויים בדרך כלל, אני גם יודעת מה השתפר ומה לא.

והיום, דיברתי עם קדה על ידיד אחד, נקרא לו.. ניל. נגיד ש.

אז ניל, הכרתי אותו לפני שנה ורבע בערך. היא קצת קודם.

והוא היה הידיד הכי טוב שמישהי יכול לבקש לעצמה. אולי קצת גיי. [כרגע אני חושבת שהוא בי.]

הוא גם היה הנשיקה הראשונה שלי.

הוא תמיד היה שם, גם תמיד בצד שלי, מה שעזר לחיבתי אליו.

תמיד הקשיב, ותמיד עזר, ותמיד חיבק ושיתף.

הוא היה נהדר.

ואז משהו השתנה. אני לא בטוחה שעד היום אני יכולה לשים את האצבע על מה זה היה, או מי זה/זו היה/ הייתה, אבל כן.

הכל השתנה.

הייתה לו גם חברה עד לא מזמן, אבל אני לא בטוחה שזו דווקא היא.

פחות אכפתיות. פחות אהבה. פחות הקשבה, יותר דיבור לא ברור. המרחות חסרת מעצורים על כל דבר שזז, היו אנשים שהתלהבו מזה, אני לא אגיד שלא.

אבל אני לא. אני ועוד קבוצה מכובדת של אנשים פשוט חשבנו, וחושבים, שזה לא בסדר.

לא שהוא השתנה, כולם משתנים כל הזמן, אבל היחס שלו, הזלזול שלו, זה לא בסדר בעיני.

הוא מתעלם מהבקשות שלי להפסיק להמרח עליו. הוא יודע שאנחנו ביחד, זה לא מפריע לו. "נוו אבל עד שאני יכול!"

יכול מה? למה אתה יכול? כי אתה כבר לא איתה? כן אני רואה.

אבל אממ.. היי? אני כאן, אני חושבת. אתה רואה אותי. גם אם אתה יכול, לי זה יפריע, ואני חושבת שהוא מכבד אותי מספיק כדי להתחשב בבקשות שלי, אז בתכלס, גם אם אתה יכול, הוא לא.

אני אומרת לך בבירור, מבקשת ממך להפסיק. כל מה שאתה עושה זה להביט לצדדים, מחפש מקום טוב יותר להיות בו.

וממשיך.

ורואה שאני נפגעת, בכל פעם.

ושם עליי זין.

וכואב לי.

אני מתגעגעת למי שהיית, לזה שהקשיב לי. שהיה אכפת לו.

וכשאני אומרת אכפת לו, אני מתכונת לאכפת לו ממני, לא מהמונטין שלו.