כן ולא ואולי, ואחר כך ובכלל לא, ועתיד קרוב ועתיד רחוק, והשם שלה דבוק לי לעיניים ובכל התסבוכים שלי הכל קורה.

ואני רוצה ולא רוצה וצריכה את זה ושונאת את זה ורוצה עוד, ועוד, ועוד קצת, עוד טיפה, להרגיש שמיציתי וזה לא עובד, ולהדחיק ולקבל ולחשוב על פעם ואם היה שם משהו תמיד. היה? היה. אבל אני לא רוצה את זה ככה.

אני רוצה. בלי הכל.

בלי המסביב.

אני לא רוצה קבוצה ולא רוצה הבדלי גבהים ולא רוצה לקבוע ולא רוצה לתאם ולא רוצה בילבול ולא רוצה כאב ולא רוצה אכזבה.

אני רוצה לשבת ולדבר איתו ולנשק אותו בקצת פחות עדינות ולהרגיש את החיבוק שלו ולהרגיש את השיער שלו ולהרגיש ולהרגיש ולהרגיש ולהרגיש ולהרגיש אותו. קרוב.

להרגיש איתו בנוח בדיוק כמו אתמול בערב, ולגלות דברים שלא ידעתי על עצמי ועליו, ולהרגיש שלמה עם עצמי ולהרגיש שהחיוך שעל הפנים זה עם סיבה, סיבה אמיתית. ולצחוק ולדבר שטויות ולהקשיב קצת ולהקשיב הרבה ולנסות לפענח ולקבל תחושה, תחושות, טובות, אמיתיות, נטולות מסיכה, להרגיש את הלב פועם מהר יותר, חזק יותר.

והריח שלו בכל מקום.