רשימות זה לגמרי הקטע שלי, אז כשציפור הנפש (שהאמת שהבלוג שלה הוא בין האהובים עליי) העבירה לי את השרביט, הוחמאתי מעט ושמחתי הרבה.
הקטע של השרביט זה לכתוב עשרה דברים שלא יודעים עליי. אני אשתדל. נראה אם עוד נשאר.
1. אחד הדברים שאני עושה הכי טוב זה להיעלב. לפעמים בצדק, ולפעמים אף אחד חוץ ממני לא מבין למה לקחתי את זה באופן אישי.
2. אם יש מישהו בעולם הזה שאני מקנאה בו זה אחי הגדול. יש בינינו הפרש של 14 שנה, הוא מדהים ותומך ברמות שאני לא חושבת שאוכל להיות אי פעם, הוא שנון ומצחיק, ובעל עקרונות חשובים ויכולת שיכנוע, הוא כותב נהדר. הוא כל מה שהייתי רוצה להיות כשאהיה גדולה [רק בנקבה. וקצת יותר גבוהה.].
3. הרגש שאני חווה בכל רגע זה געגוע. תמיד אמצא למי, תמיד יש למי. זה גם תמיד בהגזמה.
4. אני מסוגלת לוותר על קשרים שלמים עם אנשים שפעם היו חשובים לי יותר מאשר אני עצמי, רק כי הפסקנו לדבר לתקופה ואני לא מוצאת את הכוח לגולל בפניהם את תקציר החודשים האחרונים.
5. הרצונות שלי מתנגשים בקביעות עם הדברים שאני אמורה לעשות, ובדרך כלל מתוך אינסטינקט אני עוברת על כללים שקבעתי לעצמי בשביל לעשות דברים שאני מתחרטת עליהם.
6. יש לי חברה אחת, שמרוב חוסר היכולת שלנו להתגבר על בעיות משותפות, ובעקבות האהבה הגדולה שיש לנו אחת לשניה, בכל סוף תקופה, כשהמטענים שלנו גדולים מדיי, אנחנו משיכות הכל הצידה, מתנתקות לזמן מסוים, ואז חוזרות אחת לשנייה בתור קשר-לא-מחייב שלא כולל הרבה. במשך הזמן הוא נבנה עד שאנחנו חוזרות למצב האידיאלי, ומשם להתדרדרות המובנת מאליה, וחוזר חלילה. אני חושבת שאנחנו צריכות לפתור את זה מתישהו.
7. בגלל העובדה שכמעט כל החברים שלי מבוגרים ממני בשנה, התחלתי לייחס גם לעצמי את הגיל הזה. אבל רק בלב.
גם מבחינה שכלית אף פעם לא תפסתי ממני בת גילי.
8. חוסר הטאקט שלי נובע אך ורק מבחירה. אני יודעת בדיוק מתי משהו שאני אומרת הוא לא במקום.
9. המחמאות והביקורת שאני לוקחת הכי ברצינות הן של אבא שלי. אני לא יודעת למה בעצם.
10. (מתקשר לסעיף הקודם) הפעם הראשונה שחיבקתי את אבא שלי אחרי שעברתי את גיל 11 הייתה בתחילת השנה. מאז יחסינו רק משתפרים. אני חושבת.