מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אתמול, 15 באוקטובר 2011, היה הביקור הראשון שלנו בבית החולים לילבאטי (Lilavati) בבומבי.

זה היה הצעד הממשי הראשון במסע שבסופו אנחנו מקווים נהיה הורים גאים.

בבית החולים ייערך כל התהליך הרפואי של ההפריה, הפונדקאות והלידה, שאת השלב הראשון – מתן הזרע עשינו אתמול.  מצד אחד עניין קטן, כמה דקות שבסופם מלאנו כל אחד כוס פלסטיק קטנה ועליה שמו. כשיצאנו מהחדר השארנו, על פי ההנחיות שקיבלנו, שתי כוסות ובהן, מהצד השני, אם הכל ילך על פי התכנון, הזרע מתוכו תנבט המשפחה החדשה שלנו. כל כך מדהים אותי הפער הזה בין ביקור חפוז בהודו ובו פעולה גופנית, כמעט טכנית, קטנה, נפוצה, אפילו אגבית, לבין המעורבות הביולוגית הגדולה ביותר של שנינו בכינון הדור הבא של משפחתנו. אנחנו עוד מצפים לעבור ביחד עוד הרבה רגעים גדולים של הריון ולידה וגידול, אבל דווקא הרגע הקטן הזה, הפעולה שלאוזניים מסוימות תשמע גסה ומלוכלכת, זה הצעד בו המטענים הגנטיים שלנו מתחילים מסע שבסיומו נקבל ילד משלנו, אולי ילדה, אולי כמה.

השבוע שלפני היה שבוע מוזר. התגובות, ברובן תומכות ונלהבות, היו שונות מאד. היו כאלו שהתייחסו לזה כאילו אנחנו יוצאים לחופש. "למה רק ליום אחד? אתם לא רוצים לקחת חופש ארוך?" והיו כאלו שהתרגשו מאד, התקשרו יום לפני לאחל לנו בהצלחה, לפעמים אפילו הרגשתי מתרגשים בשבילי יותר ממה שאני בשביל עצמי. אני לא ידעתי בעצמי איך לאכול את זה. י', בו זוגי, היה במתח גדול. כל עניין הטיסות מאד מלחיץ אותו גם בטיסות אחרות. את הודו , שלא כמוני, הוא לא סובל. עוד לפני שבכלל נדבר על המטרה לשמה בנו, כבר זו נקודת התחלה לא קלה בשבילו. אני ניסיתי להיות הרגוע והבטוח, אבל בתוך כל זה, נראה כאילו שכחתי את ההתרגשות שלי. היה רגע אחד בבית החולים שבן זוגי הלך לשירותים, ופתאום בהיותי לבד הרגשתי את כל ההתרגשות עולה. צמרמורת בכל הגוף, כאילו לרגע כל מעטפת גופי הופכת לפרפרים קטנים הרוטטים ומאיימים לעוף לכל עבר.

את המצלמה שכחתי בבית המלון. כל כך רציתי להביא מצלמה כדי להנציח את הרגע הזה. לא שברור מהבדיוק היה נכנס לעדשת המצלמה. חדר המתנה גדול ובו כמה הודים מחכים לפגישה עם רופא? רופאה (אמבריולוגית) הודית, לבושה סרי צבעוני, מחתימה אותנו על שורה ארוכה של מסמכים? אולי את שתי הכוסות יושבות על מדף קטן מזכוכית, סגורות הרמטית ובהן קמצוץ נוזלי גוף?

אל החדר הזה ליווה אותנו בחור צעיר, כנראה אח, הכניס אותנו, זוג גברים, כאילו דווקא באמצע המדינה השמרנית הזו, בה מעמדות הוא דבר שאסור לחלוק עליו, בה העוני, הזוהמה, הבורות והחולי הוא עניין של מה בכך, דווקא שם, היה כל כך ברור וטבעי שברגע המיוחד הזה, שנינו נכנסים יחד לחדר אחד. בקופת החולים בארץ, כשבאנו לעשות בדיקות גנטיות, שמענו את האחיות מצחקקות כשהבינו ששני גברים מגיעים כדי לעשות ילד ביחד. היועצת הגנטית (יש תפקיד כזה), לא הצליחה להפנים לאורך כל התהליך מה אנחנו רוצים ממנה. בטופס האחרון היא כתבה שאנחנו עושים בדיקות כדי לקבל תרומת זרע. את לא מבינה שדווקא מזה יש לנו כמה שנרצה?  אבל בהודו, ברגע הקטן הזה, עם האח שפותח לנו את הדלת לחדרון בו אנו אמורים למלא את הכוסות, פתאום הרגשתי תחושה מוזרה של סיפוק, שמישהו שאני אפילו לא מכיר, מקבל בפשטות את זה שאנחנו זוג ככל זוג, שפשוט רוצה לעשות ילדים.