זה ממש מוזר.
כבר חודשים אני חושב על כתיבת בלוג. פעם הייתי כותב הרבה, אבל עד לפוסט הקודם, הראשון, ולא האחרון, הייתי משקיע את כל יצר הכתיבה שלי בכתיבה שנוגעת לתחום עיסוקי, ולכתיבה בוויקיפדיה (ואולי ארחיב על זה פעם). נשמע מאד טרחני, אבל המטרה שלי בכתיבת הבלוג היא לעורר את בי חזרה את האהבה להשתעשעות עם מילים ועם רעיונות, ואולי גם לתעד את התהליך המורכב.
פרסמתי שלשום את הפוסט הראשון. הייתי מרוצה מעצמי מאד. לא מהפוסט עצמו, אלא מעצם זה שאזרתי אומץ, נרשמתי והחלתי ישר בכתיבה. כבר נכנסתי בתקופה האחרונה לישרא-בלוג כמה פעמים רק כדי לראות איך זה עובד, ולא הבאתי עצמי להתחיל, אבל הסופשבוע האחרון נתן לי הרבה מחשבות שהיה לי חשוב להוציא החוצה. אחרי שפרסמתי את הפוסט הראשון, לא עשיתי כלום. יוד ישב כמה מטרים ממני, שקוע בטלוויזיה, ולא אמרתי לו כלום. לא סיפרתי לאף אחד על זה שכתבתי. באותו רגע, זה היה יומן סודי, שמקומו ידוע רק לי, וזה היה מתאים בשבילי.
למחרת, כשקיבלתי מייל מאלמוני עם תגובה ראשונה לפוסט, קיבלתי מענה לשאלה ששאלתי את עצמי ממזמן. כן, מסתבר שאנשים נכנסים סתם כך לבלוגים. כן, יכול להיות שסודי הוא לא, ויכול להיות שאנשים ימצאו את מילותי במקרה. זו היתה תגובה מפרגנת מאד ועשתה לי שמח, והבנתי שאני חייב לפחות שיוד ידע על זה. הוא הרי מופיע כאן שוב ושוב.
בערב ישבתי מול המחשב והבטתי במה שכתבתי. יוד היה בעבודה, והיה אמור לחזור רק אחרי שאני כבר אלך לישון. החלטתי שאם כבר אני עושה את זה און-ליין - אז עד הסוף. שלחתי לו מייל. כתבתי בנדון "רציתי שתראה" ובתוכן קישור לפוסט הראשון ,והייתי כל כך שבע רצון מעצמי. כששכבתי במיטה, לא הצלחתי להירדם. אני ער, אבל מעטה דק של שינה מתחיל לכסות אותי, וכשאני שומע את יוד מגיע אני מתלבט אם לקום או לקרוא לו, אבל חושש שכבדות העפעפיים תפוג. אני שומע אותו פותח את דלת הבית. נכנס למקלחת, פותח את זרם המים, מתנגב, אולי לוקח לו משהו לאכול. אני עדין עסוק בלבטים שלי עד שבשלב מסוים, אני כבר מפסיק לעקוב אחר תנועותיו ושוקע שוב בעצמי, אבל השינה כבר רחוקה ממני. אני מתהפך על הבטן, ועל הצד, ומואס בניסיון הכושל להירדם.
הרגע שאני מחליט לקום מהמיטה ולצאת מהחדר הוא גם הרגע שיוד פותח את הפוסט. לא היה יכול להיות אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
