מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

אחד הדברים שהכי מעניינים את כל מי ששומע על המסע שלנו הוא זהות האבא הביולוגי, או יותר נכון - כיוון שעדין אין אבא - אופן בחירת הזרע ממנו בסופו של דבר יעשה הילד.

יש בנמצא שני אבות, כשעדיין אין את הטכנולוגיה ליצור תינוק משני גברים (למרות שאני יודע שמדענים עובדים על זה וטוענים שבעתיד זה יהיה אפשרי, כל מיני רעיונות על ריקון מטען גנטי של ביצית, אבל כרגע לא רלוונטי למציאות שלנו), ולכן בלית ברירה לכל ילד יהיה אב ביולוגי אחד ומישהו, איכשהו צריך לבחור.

זה עניין מאד מסובך ומלא במטענים ובמשמעויות. למשל, אחרי הלידה, בתהליך קבלת האזרחות בארץ, משרד הפנים יכיר רק באב הביולוגי כהורה והשני יצטרך לעבור תהליך ממושך ומעיק של אימוץ. אני לא מכיר אבא סטרייט שהיה צריך להוכיח שהוא האב הביולוגי כדי שיירשם שהוא ההורה השני. ברגע שהאם מצביעה עליו ואומרת - הוא האבא, משרד הפנים מקבל את זה בלי שום ספק. הרישום במזרד הפנים משמעותי אחר כך בקופת חולים, המוסדות חינוך, ואם נניח צריך להיות בבית חולים, אחד מאיתנו יהיה חסר זכויות ביקור או זכויות החלטה על פי חוקי המדינה עד להסדרת האימוץ.

אני בטוח שגם להורים שלנו יש תקווה בלב שהילד שלהם יביא להם נכד נוסף (הם כולם כבר הפכו לסבא/סבתא) ושכשיסתכלו בפני הרך הנולד יוכלו לנהל את הויכוח המסורתי בסגנון "העיניים של הסבתא" או "תנוכי האוזניים בדיוק כמו של הבן דוד" כאילו לא יצא העולל מרחם אישה אלא ממחסן חלפים משומשים. ואצל המשפחה שלנו, אם נעמוד בהחלטה שלנו שלא לספר לאף אחד מזרעו של מי נוצר הילד, יצטרכו לנחש או להיזהר שלא לטעות או סתם להיזהר או ]שוט לחסוך את זה מאיתנו (גם כשזה נוגע לילדים אחרים אני לא מסמפט את השיחות האלו). י' ואני לא שונים מאד במראה. אותו צבע עור, אותו גובה בקירוב, כמעט אותם עיניים. לא פעם שואלים אותנו אם אנחנו אחים. מה שאומר שהמראה החיצוני והדמיון לאב הוא לא העניין המרכזי כאן.

מה שאני מאמין שהוא מרכזי בסיפור הזה בכלל לא קשור לחיצוניות או למה אנשים אחרים יחשבו. נראה לי שהעיקר בסיפור הוא החשש הטבעי שיש לכל הורה לפני שהוא פוגש את הילד שלו בפעם הראשונה. אנחנו רוויים סיפורים על אהבה ממבט ראשון. הקסם הזה של לראות את הילד ולהתאהב בו ברגע, לדעת ללא עוררין שהוא מרכז העולם והאהבה אליו היא אינסופית ובלתי תלויה. לאמהות שנושאות את התינוק ברחמן יש יתרון של פחות או יותר תשעה חודשים. יש כאלו שברגע בו הביצית מופרה הן מרגישות אושר גדול מציף אותן מבפנים. יש כאלו שיודעות בכל רגע מה העובר עושה והן שרות לו שירים ומתחילות את הרומן הסוער עוד הרבה לפני הלידה. אחרי הלידה לנשים יש מנגנון פלאי בו הגוף מציף את עצמו בהורמונים - זה הוא שיקוי אהבה שאי אפשר לברוח ממנו ויוצר את הקשר המיוחד הזה של אם תינוק. נשים, אם לא ידעתם פלא ההתאהבות הזה יוצר אצל הגברים שלכם חרדה אדירה. הם יודעים שלעולם לא יוכלו להבטיח לעצמם את שיקוי האהבה שפועל בן רגע ותמיד ישאלו עצמם לפני הלידה אם יצליחו לפתח רגשות כאלו. להחליף גלגל - אין שום בעיה. אבל לפתח רגשות אל מול גוש אדום וצווח זה אתגר קצת מסובך.

וכאן, צריך להוסיף את המורכבות שלנו, כי בדרך כלל, הגבר הסטרייט יודע שהתינוק שלו. מזרעו. בחירת נותן הזרע אצלנו היא אמנם לא ערובה להתאהבות אינסטנט של הרגע הראשון, אבל היא מבטיחה קשר גנטי ולכאורה, יתרון משמעותי על האחר. האמת, זה לא עניין של גנטיקה. זה פשוט מפחיד. לקבל לחייך יצור קטן שאתה לא באמת יודע איך תרגיש כלפיו, אם הוא יסעיר את עולמך, אם הוא יהפוך למשוש חייך כמו שמצופה ממך כהורה. הקשר הגנטי הוא בסך הכל נקודת אחיזה קטנה שבעצם לא מצליחה באמת להרגיע את החרדה.

אני באמת מאמין בכל הלב, שלא משנה מי מאיזה כוס פלסטיק שהפקדנו בבית החולים יצא הדור הבא, אנחנו שנינו נאהב אותו בלב ובנפש, בלי שום הסתייגות ובעוצמה שווה. כי הוא יהיה שלנו, בלי שום קשר למה שיגיד משרד הפנים או לצורת האף. בכל מקרה, כשנחזיק אותו בפעם הראשונה תציף אותנו התרגשות עצומה מעורבבת בהמון פחד, שמתחתיה לא נוכל להבחין אם ניטע שם זרע האהבה. אבל כבר עכשיו אני בטוח שהוא יהיה שם. אם זה אפשרי, אז אולי הוא כבר ניטע מזמן.