מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

שלום א.ב.

כבר שבועיים לא כתבת דבר. כשפתחת את הבלוג הבטחת לי עדכון שבועי לפחות ואתה לא מצליח לעמוד בכך ומותיר אותי מול דף שלא מתעדכן. אותם מילים, אותה כותרת, אותו סיפור.

התנך. גם לא מתעדכן.

וגם כשאתה כותב, אתה חייב להבין, בית כל רגע ושאר המעשיות שלך רק משאירות אותי מבולבל, מתוסכל, מבוהל. אתה קורא לזה "בתים סמויים מעין"? יותר נכון להגיד סמויים מהבנתי. למה אתה מתכוון שם?  אתה מדבר עם עצים? חובש אבנים? מרטיט מסמרים? מה הכוונה שלך? וברצינות, מאיפה אתה מביא את הרעיונות המוזרים האלו?  אתה לא שם לב שאף אחד כמעט לא מעז להגיב? אז קראתי בקטע שכתבת "אודות הבלוג". נתת שם הסבר בשפה פסיכולוגיסטית שגם מטפלים לא מבינים והוספת תקציר להדיוטות כמוני שזה כמו סוג של חלום, אבל מה אתה רוצה שאני אעשה עם חלומות? שאני אלך איתם לטיפול? מכיר איזה מטפל בסביבה?

הספה עליה ישבו המטופלים של פרויד. לא כל כך בסביבה.

וחשוב יותר, הבטחת לי עדכונים. הרי אתה בדרך, לא? אז מה קורה כאן? הפסקת להתקדם? או שאולי אתה לא עומד במילתך והפסקת לחלוק איתנו את מה שקורה? יכול להיות שבעצם זה מה שקורה ואתה לא מספר? מה כבר יכול לעצור אותך? הרי לא אתה הוא אחד שמפחד מאמונות טפלות (למרות שגיליתי שגם האנשים הרציונאליים ביותר הופכים למקישים בעץ ולתולי שום כשמדובר בתינוקות).

משפחת שחר בחצר הבית. רק מזל טוב.

אולי אתה פשוט מפחד? מפחד שתצטרך שוב לספר לנו שיש החזרה, ושוב לספר על ההמתנה הארוכה עד לבדיקות הביתא, שגם הן לא וודאיות ואחרי הראשונה צריך לחכות לשנייה ואולי לשלישית, ובעיקר, אולי אתה מפחד מכך שאחרי שכולנו נדע ונקווה ונשאל ונחזיק אצבעות ונדמיין ונמתין ואז תצטרך שוב לבשר בשורות רעות? זה לא פשוט בכלל לעבור את כל הטלטלה הזו שוב ושוב. זה אפילו קשה. חוסר הוודאות. ההמתנה. החלומות. האכזבה. וכבר פעמיים עברתם את זה, ועכשיו לחכות בפעם השלישית. צריך הרבה סבלנות, אבל אני יודע שיש לך. צריך הרבה תמיכה ואהבה, אבל בשביל זה יש לך את יוד.

צריך הרבה תמיכה ואהבה

אולי נסכם על איזו שיטה. אל תספר הפעם, רק הפעם - רק תרמוז. תקרוץ. תהנהן. תשים פרח על הידית של הדלת. תלבש ורוד לבת ותכלת לבן. תשיר את הכבש השישה עשר בלופ. תצייר עריסה קטנה בפינת הדף. תבקש שנחזיק אצבעות ואל תספר למה. ובלי קשר תמשיך לכתוב.