נחתו במומבי בשעה מוקדמת של הבוקר.
נהג חיכה לנו ביציאה משדה התעופה עם שלט של בית המלון ועם שלושה הודים נוספים שתפסו את המזוודות שלנו ומיהרו אל הרכב. כנהוג בהודו, הם לא התביישו לבקש טיפ, ואנחנו מבולבלים מהאוויר המסריח של מומביי נתנו להם קצת יותר מדי. שנייה אחרי זה נעלמו כולם ונשאר הנהג, שכבר הבין שאנחנו מאד נדיבים והתחיל לפנטז על הטיפ שהוא יקבל. אנחנו חשבנו שהטיפ מגיע גם אליו, והוא חשב שיקבל גם כן המון והתבאס שבדרך תפסנו את עצמנו ונהיינו קמצנים בבת אחת והוא יצא עם כיסים ריקים (יחסית).
ככה זה בהודו. רגע אחד אתה בעננים ורגע אחרי, אתה באשפתות. בגנגס עושים את הכביסה המלוכלכך וגם את הטקסים המקודשים (הגנגס לא כאן במומביי, אבל הבנתם את הנקודה).
כשהגענו למלון דיברנו עם עריף, הוא הבחור של תמוז במומבי, שולט על צי רכב וחשוב אף יותר על כל הקשרים. הוא הבטיח שישיג לנו את החוזה מהעורך דין, ויגיע לפגוש אותנו וגם יבדק את העניינים בבית החולים. אחרי שהוא ביקר אצלנו בחדר הוא התקשר אלינו מהבית חולים כשהדוקטור לידו. הרופאה אמרה שאנחנו שבוע מוקדם ממה שחשבנו ולכן הלידה רק שבוע הבא. יוד ממש התבאס. לשבוע נוסף במלון במקום בבית יש משמעות כספית אדירה: גם הוצאות וגם איבוד הכנסות, שלא לדבר על הדבר העיקרי, עוד שבוע של שהייה רחוק מהבית, רחוק מהכלבים והחתולים שאנו מגדלים ואוהבים אותם כמו בשר מבשרינו.
בקיצור, התחלנו לחשוב איך עושים מעז מתוק.
דמיינו לעצמכם את החופים הזהובים של גואה, את עצי הקוקוס והאננס, את המסעדות המעולות והפרות שוכבות על החול.
ואז התחלנו לארוז מזוודה, כי אם אנחנו טסים לגואה (שעה טיסה) וצריכים להיות בהיכון לבית החולים, אז צריך להכין תיק לגואה, ומזוודה ללידה שיחד עם התיק של השאריות ישארו במלון בשמירת חפצים כך שבמקרה הגרוע נעבור במלון, נחליף תיקים ונגיע לבית החולים.
אני יודע שאולי לך גואה נשמע כמו חופשה בגן עדן (אולי לא, אבל לא ניכנס לשאלה של מה זה הודו, ומה זה חופשה ומה זה גן עדן), בכל מקרה, לנו זה היה פשרה, דרך להנות מהמצב.
המזוודות היו ארוזות ואז הגיע הטלפון מהאיש מהסוכנות.
מי שטעתה זו הרופאה והלידה תהיה ביום רביעי (מחרתיים!!!).
בשנייה נפרדנו מהפנטזיות על גואה לטובת פנטזיות על מלונית בבית החולים עם עולל קטן ביד.
ואז הלכנו לאכול סמוסה.
אמרתי כבר שלא ישנתי בלילה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
