מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

מחר בבוקר אנחנו קמים מאוחר (צריך לצבור שעות שינה) הולכים לאכול בחדר אוכל (אוכל הודי זה דבר נהדר) לוקחים את המזוודות (יוד כבר ארז אותן אתמול. ואז ארז אותן מחדש) ונוסעים לבית החולים.

ייקח אותנו לשם עריף שאמור גם להביא איזה מסמך מהעורך דין, אחד מהרבים שנדרשים לתהליך הבירוקטי בבית החולים. הבירוקרטיה העיקרית והמתמשכת מאד היא בארץ, אבל בית חולים תמיד דורש קצת בירוקרטיה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בפעולה המגובה בחוזה מורכב. בכל מקרה, הבירוקרטיה הזו תסתיים די מהר והנה הגענו לחלק החשוב.

מחר בשעה שתיים בערך תתחיל הלידה. אולי קצת אחרי. תאריך יפה, 13/3/13. אתם לא חושבים? אם זה יקרה גם בשעה שלוש, אז בכלל.

הלידה תתבצע בניתוח קיסרי. ככה נהוג בהודו, בהקשר הזה לפחות. לפחות במומבי. לפי ההסבר שקיבלנו, התפיסה הרווחת כאן היא שזה יותר בטוח. אולי זה קשור לניסיון מר של לידות טבעיות בתנאים לא בית-חולימים כפי שאנו המערביים נדמיין לידות בהודו ואולי זה עניין של תפיסה מערבית ששונה משלנו (כן, שלנו בארץ שונה גם מזו של מקומות אחרים בעולם, כולל במדינות מערביות) ואולי זה עניין שקשור להיקשרות בין היולדת והתינוק שקשורה ללידה ואולי יש כאן עניינים אחרים שאני לא מודע אליהם, אבל אין לנו ממש יכולת להשפיע ואנחנו גם לא מעוניינים לשנות סדרי עולם. לא היום.

במהלך הלידה אנו נשב בחדר המתנה ונאכל את הציפורניים. אולי נביא כמה סמוסות במקום. כמה אני אוהב סמוסה (אמרתי שאני אוהב אוכל הודי?). לא חשוב.

כשהיא תסתיים יביאו אלינו את הרך הנולד ונגלה סוף סוף אם הוא רך או רכה. מה שחשוב זה הקטע של ה'נולד'. 

מיד באותו רגע יבקשו מאיתנו שם. אין זמן לחכות כי הם צריכים כבר לרשום אז אנחנו צריכים עד מחר בצהריים להחליט על שם לבת, כי לבן כבר יש לנו, אבל לגבי הבת אנחנו עוד מתווכחים. אחרי שנמסור את השם, נמסור גם את התינוק לבדיקות השגרתיות ונקבל אותו אחרי שעה-שעתיים שוב, והפעם לצמיתות. 

כן חברים, מספרים שמהרגע הזה שנקבל אותו, אף אחד לא יבוא וייקח אותו. הוא יהיה באחריותנו הבלעדית ואפילו כשיגיע הלילה, ונרצה ללכת לישון, כי נהיה ממש עייפים, גם אז אנחנו נהיה אלה שצריכים לדאוג לצרכיו. השמועות אומרות שזה המצב. גם אם לא נדע לקלח אותו או להחליף לו את החיתול, ימשיכו האחיות ההודיות ללמד אותנו שוב ושוב איך לעשות את זה, עד שנקלוט את העניין והן לא יוותרו לנו. הוא או היא יהיו תקועים איתנו לעד.

אחרי זה נעבור למלונית, שזה אומר שיהיה לנו חדר משלנו כמו בבית מלון, אבל עם אחיות נכנסות ויוצאות. אנחנו נקבל את הנחיותיהן ותמיכתן. כשהן יגיעו למסקנה שאנחנו יכולים לקחת אחראיות מלאה על העולל, כנראה אחרי יומיים שלושה, ישחררו אותנו חזרה למלון. אולי הזמן הזה נועד כדי לבחון את מסוגלותנו. אולי כדי לתת לנו זמן להסתגל בלי להיכנס לפניקה. כך או כך, משם אנחנו חוזרים ביום שישי או שבת למלון.

מחר לא נראה לי שאני אוכל לכתוב רשומה נוספת.

גם בגלל שלא נהיה מחוברים לרשת בשום צורה וגם, עניין פעוט, בגלל שיהיה לנו פעוט קטן לטפל בו.

אז אם אני לא אצליח לכתוב מחר, אני מקווה שתקבלו את זה בהבנה :)