מחשבות והרהורים בדרך להורות לא שגרתית

עזבו, מי שלא מבין, לא יבין, ומי שמבין, לא צריך שאסביר. אין מה לעשות, פתאום דברים הזויים כמו צבע הקקי או סדר הפעולות בעת ההחתלה הופכים להיות מרכזיים בחיינו. 

כל הדרך לא ידענו אם תהיה לנו בת או בן ואמרנו שלא אכפת לנו. האמת היא שבתקופה האחרונה עלו חששות מההשלכות של ברית מילה ולכן האפשרות שתהיה לנו בן קצת הפחידה אותנו, אבל בכל זאת לא היתה לנו העדפה. יחד עם זאת, כשגילינו שיש לנו בת, זה הרגיש כל כך נכון, כל כך מתאים. החששות כאילו לא היו מעולם.

יש לנו בעיקר בנים במשפחה, משני הצדדים. ביישוב שלנו בשכבת הגיל שלה הולכים להיות המון בנים. בעיקר בנים. הבית שלנו לעומת זאת, יהיה מלא בנות. המון דודות (לא דווקא מקרבה משפחתית, אלא קרבה נפשית גדולה) כבר אורבות להן בארץ ומחכות לקטנה. פעם רציתי להיות הדוד הזה שכשהילד בורח מהבית זה ברור שהוא הולך לדוד שלו. לקטנה שלנו כבר עכשיו יש כל כך הרבה דודות שישמחו לקבל אותו שמזל שהיא עוד לא יכולה לברוח לשום מקום.

אומרים שלעשות תינוק צריך שניים ולגדל אותו צריך כפר, אבל כרגע המצב הוא הפוך.

אנחנו מגדלים אותה שנינו, אבל כדי להגיע לשלב הזה היינו צריכים כפר שלם.

ברמה הביולוגית היו שתי נשים יקרות שעזרו לנו להיות בהריון ולהפוך למשפחה, אבל יחד איתן היו רבים שעזרו לנו לעשות את התהליך שהפך אותנו להורים.

מישהו (אני כותב מישהו כי גם ככה אני מרבה לצטט את ויניקוט) אמר שכל פעם שנולד תינוק נולדת גם אם, וכשהפעוטה שלנו נולדה - נולדו שני אבות. ההריון שהוביל ללידת שני האבות הוא הריון נפשי או הריון פסיכולוגי. הרבה שעות של מחשבה, פנטזיה, שיחה, וגם כתיבה, הובילו לכך שאנו נהיה בשלים בתוך עצמנו כדי להיות לה להורים. לכן, אני חייב תודה לכם, שהייתם לי לכפר שגידל בו הורה. אז תודה.

 

יש לי המון מחשבות לשתף אתכם, אבל כמו שעות השינה שלי, הן מפוזרות על פני כל היום. מקווה שהצלחתי לחבר כמה יחד לתוך אותה רשומה, ומקווה שאמשיך לעשות זאת. בנתיים אני הולך לחתל. להתראות!