היום, יומנו האחרון בהודו, יזמנו פגישה עם הפונדקאית שלנו ועם בני משפחתה. עם הגיעו אלינו, מנישה, בעלה, ראג'ו, ושני בניהם, יש ומטש, אל הדירה הקטנה שלנו בבית המלון. ביקשנו מאחד מעובדי בית המלון שיצטרף כדי לתרגם כי האנגלית שלהם היא בערך כמו ההודית שלנו. כשהתקשרו מהלובי להודיע לנו שהם באו, ירדתי לשם כדי להביא אותם אל החדר שם, שם ערכנו על השולחן שתיה ממותקת, עוגיות וחטיפים פיקנטיים שיוד קנה בשכונה לכבוד המפגש.
לא מזמן כתבתי על הפגישה הראשונה שלה עם הפונדקאית. זו היתה פגישה לא קלה. היא היתה אירעית וקצרה ולא מתוכננת, וללא מתרגם קשוב. מנישה השתחררה מבית החולים יום קודם וניכר שהיא סבלה עדין מכאבי הניתוח. יצאנו מהמפגש, כמו שכתבתי ברשומה ההיא מבולבלים ומאוכזבים, אולי אפילו קצת עצובים. הפעם היה אחרת. היה משהו בנוכחות של כל בני המשפחה שנתן בטחון. אמנם התקשורת היתה רעועה, והמבוכה שהיתה נחלת הכלל, מצאה ביטוי פשוט באמצעות הילדים, אך היתה גם פשטות שכזו. בכיבוד אף אחד לא נגע בתחילה, אז מזגנו להם שתיה והנחנו לידם ורק אחרי שיחה קצרה, נדמה לי שהאב היה הראשון שלגם מכוסו ונתן אולי בכך אישור לשאר (אולי הם חיכו שאנחנו נפתח?). בתחילה בטאנו את הערכתנו למעשה המדהים שעשתה בשבילנו, התעניינו בשלומה, בהריון, והם סיפרו לנו גם קצת על משפחתם. הם גרים לא רחוק, הם עובדים שניהם, היא במכירות והוא מנהל בתחום הבניין. היא רחוק מהבית והוא קרוב יותר כך שהוא מטפל יותר בילדים. הם שניהם החזיקו ארוכות את הנסיכה שלנו. גם הציעו לילד הגדול אבל הוא סרב. היה משהו משפחתי בביקור הזה. אחרי כמה שאלות ששאלנו, ביקשתי מהמתרגם להתעניין אם יש להם משהו לשאול אותנו. למילה לשאול, באנגלית יש משמעות כפולה והיא לבקש. אני לא יודע מה היה חלקה של השפה ההודית, אבל בתשובה הם ביקשו עזרה כספית בבנית חדר נוסף לילד. אנחנו גם כך רצינו לתת להם מתנה במעמד הזה, מה שהתחבר יפה לבקשה.
יש הרבה מבקרים כנגד תהליכי הפונדקאות, במדינות מסוימות זה לא חוקי ונתפס כבלתי מוסרי. בנוסף, הפערים החברתיים הכלכליים והתרבותיים רק מעצימים כל ביקורת שהיא. יש כאלו שמבטלים את הביקורת, ואולי זה הכרחי כדי לעשות את התהליך כולו בלי להיות מוטרד, אחרי הכל הפונדקאיות מקבלות שכר. קשה לאמוד את שווי הכסף, אבל בניסיון שלי לאמוד את הסכום השוותי אותו לשכר של אחד הנהגים שעובד כאן שסיפר לי שבמשכורת החודשית שלו, איתה הוא מממן אישה חולה ושני ילדים בערך באותם גילאים. התשלום שהיא מקבלת מאיתנו היא יותר משלושים משכורות שלו. לפי בדיקה אחרת זה תשלום בגובה שנה וחצי של שכר חציוני (שכר חציוני בישראל הוא כחמשת אלפים שקל בחודש).
יחד עם זה, גובה התשלום לבדו לא הספיק כדי להשקיט לי את המצפון ולאורך כל הדרך המשכתי להחזיק בתוכי את השאלות המוסריות הרבות שהדבר מעלה. שמחתי לראות שלא מדובר במשפחה דלה חסרת כל. גם לבושם וגם העובדה ששניהם מתפרנסים בכבוד מצמצמים את הפער שחששתי שיש בנינו. גם הבקשה שלהם לעזרה לא היתה למטרה כורעת לב ומעוררת רחמים, בקשתם היא לשדרג מעט את חייהם, גם אנחנו לא מזמן היינו צריכים חדר נוסף כדי להכין מקום לנסיכה שלנו ותודות לטוב ליבה של אמא של יוד, מצאנו פתרון לבעיה. מנישה גם לא נראתה אישה כנועה הכפופה למרות בעלה. להפך, יחס הילדים להורים הראה על שותפות, אהבה וחום.
סיימנו את הפגישה בתחושה טובה. היה בנו הרבה מתח לפני כן והוא התפרק לאיטו, ובסיום היה נעים. טוב שנפגשנו. אפילו החלפנו טלפונים, הם אמרו שירצו לדעת מה שלומה הילדה שלנו בעתיד.
מחר, נהיה כבר בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
