אני רדופת רוחות.
רוחות של אהבות שלא מומשו, זכרונות שלא נוצרו ויחסים שלא באו על סופם.
זה כמו לקרוא ספר ולעצום את העיניים בפסקה האחרונה,
זה כמו לחכות לקוביית השוקולד שבתחתית הכוס, וכשמבצבצת וצובעת הכל בחום אגוזי, לשבור את הכלים
זה כמו לנסות להתמסטל מהרחה חטופה של בושם משכר,
זה כמו לצלצל אליך ולחזור מאין שבאתי; מחזרות בראשי על משפטים שתמיד משתנים ונצבעים בגוון אחר, פעם רך פעם דוקר,
ונשארים כלואים בגוף שלי באומללות. מתחננים להיאמר, לפרוץ את המנעול שהמפתח אליו בידייך.
ואולי אהבה אחרת,טהורה, היא בכלל לא התרופה. אולי תקריב קורבנות נוספים ותוסיף למשקל הרוחות שעל צווארי
אולי אם תפקיד את המפתח המקולל בידיי, אצליח לשחרר גם אותך.
ואולי אני בכלל לא מאמינה ברוחות

It's never over, she's the tear that hangs inside my soul forever