ככה, הכי פשוט שיש.

פתאום הכל בלשון עבר.

איך מבינים שמישהו הולך ולא חוזר יותר?

כמה זמן לוקח עד שמפסיקים לחכות לצלצול הטלפון שלו?

כמה ימים עוברים עד שלא מסתכלים על השביל כדי להבחין בו בשעת הגעתו?

כמה שנים יעברו עד שיפסיקו לקנות לו מתנת יום הולדת או להכין לו עוגה?

כמה שבועות לוקח עד שמפסיקים להיכנס לחדר שלו, לכבס את הבגדים שלו, להחליף מצעים במיטה שלו ולגהץ את המדים שלו?

כמה רגעים יקח עד שיפסיקו לדבר עליו בלשון הווה, לנקות לו את החדר לקראת השישי?

כמה זמן עובר עד שלא הולכים כל יום לבית הקברות שלו ומסרבים להאמין כל פעם מחדש?

כמה זמן לוקח עד שמבינים שמעכשיו הוא רק דמיונות, זיכרונות וכאב שלא נפסק?

כמה זמן יעבור עד שנשכח?

אז זהו, שהזמן שעובר לא משכיח את הכאב ולא גורם לך להרגיש טוב יותר.

נכון, אתה מחייך וצוחק ויוצא ומבלה ועושה הכל כרגיל אבל לא כרגיל.

זה מתקיף אותך איפה שלא ציפית לזה במקומות הכי הזויים ובלתי נתפסים ואז מתחילים להפנים-

שנה אתה כבר לא פה, שנה שלמה.

האזכרה אולי הייתה קשה יותר מהלוויה דווקא בגלל שאז זה נופל עלייך ששנה עברה ואתה לא מעכל את זה בכלל. הרגשתי כלכך לבד, אף אחד לא יכול להבין אותי.

נשמע מטומטם או סתמי אבל למרות שהכרתי אותך פחות משנה יש מליוני פעמים שאני כלכך מתגעגעת אלייך ואפילו חושבת שהכל יכל להיות אחרת, אתה מבין למה אני מתכוונת..

שנה עברה, הכל השתנה וכלום לא השתנה.