סיפורים לדובי קוטב

אני נועץ מבט במזון שמולי, חסר אונים. אמא אמרה לי להיות מנומס, ולא לדחות אף אחד, אבל... זה בשר. אני דוחף את הצלחת ממני והלאה, ומשחק במזלג שבידי. האישה שיושבת לפני, המארחת, מביטה בי בדאגה. אני לא מסוגל לזכור את שמה, לא משנה כמה פעמים יאמרו אותו.
"מה קרה? הכבש לא טעים לך?"
בחילה עולה בגרוני. "אני צימחוני."
המבוכה ניכרת על פניה. "אה. אני מתנצלת, אני אבקש שיביאו לך משהו אחר." ולפני שאני מספיק למחות היא קוראת לאחת הנערות שהגישו כאן. "וואלרי! בואי הנה!"
לחדר נכנסת נערה בהירת שיער וירוקת עיניים. היא לבושה בסוודר שחור, גרביונים שחורים ומגפיי עור. לא תלבושת רגילה למשרתת או מלצרית, אבל נראה שאין לאף אחד בעיה עם זה. 
"כן, גברת ג'ונסון?"
"הנער הזה צמחוני. הביאי לו בבקשה משהו שיוכל לאכול."
"זה בסדר, באמת, אני-" אני מתחיל לומר אך הנערה יוצאת מהחדר, וחוזרת כעבור כמה שניות עם קערת מרק לבנה. אך היא מועדת על קפל בשטיח, מתנודדת, והמרק עף מידיה. עליי. הנוזל הלוהט צורב את עורי ונספג בבגדיי ובשיערי. אני קם במהירות וכיסאי עף אחורה. בחדר משתררת דממה. כולם בוהים בי. לפתע וואלרי יוצאת בריצה מהחדר. בלי לחשוב, אני רץ אחריה, מתעלם מקריאות המחאה הנשמעות מאחוריי.

לבסוף אני מוצא אותה בגג. היא יושבת על קצה הגג, רגליה משתלשלות מטה. שיערה, שקודם היה אסוף בהידוק מנופף ברוח הקלה. היא מביטה בעוברים ושבים ולא מבחינה בי. 
"היי." אני אומר לבסוף.
היא מסתובבת במהירות ומביטה בי בעיניים מעט מפוחדות. "אני... מצטערת. על המרק..."
"זה בסדר. אני יכול לשבת?" אני מצביע על המקום שלידה. היא מושכת בכתפייה ואני מתיישב לידה, מנסה להסיט את שיערי השחור הרטוב מעיניי. 
"את וואלרי, נכון? אני אדמונד."
"היי אדמונד. למה אתה כאן?"
"כי...אמא שלי הכריחה אותי?"
"לא, למה אתה איתי על הגג." צל חיוך מופיע על פניה.
"אה. אני משער שפשוט רציתי לברוח משם. למה את כאן? כלומר, יש הרבה מקומות שאפשר לברוח אליהם."
אתה רואה את האנשים האלה?" היא מצביעה על האנשים העוברים מתחתינו. אישה במעיל אדום, גבר בסוודר שחור שמדבר בטלפון, ילדה עם מגפיים לבנים שמדלגת ברחוב, ילקוט תלוי על גבה.
"כן."
"אני רואה אותם. הם לא רואים אותי."
"אבל... את משרתת." אני אומר במבוכה. "כמעט אף פעם לא רואים אותך."
"נכון." היא מפנה אליי את מבטה, עיניה הירוקות נוצצות ב...הבנה? עצב? תקווה? "אבל כאן אני חופשייה."