סיפורים לדובי קוטב

לתחרות, בהשראה השיר הזה:

המקום קפוא. גבי נשען על קיר האבן המתפורר, ידי הפנויה תולשת בהיסח דעת גבעולי דשא מתים. הוא אמר לי שהוא יגיע, אחרי שלושה חודשים בהם לא התראינו. הוא הבטיח.
אני מקרבת את הסיגריה אל שפתיי, ושואפת שאיפה עמוקה. עשן הסיגריות החריף ממלא את ראותיי, כמו חמצן מזן חדש.
"סיגריה רגילה או סמים?"
אני מסתובבת, ושם הוא עומד. עיניו לא אדומות. גופו לא שרוט. אני מרגישה נחותה בשיערי הפרוע ובגדי המרופטים לצד בגדיו החדשים והנקיים ותווי פניו הרגועים, לא זקוקים למנה נוספת.
"כמה זמן אתה נקי?" אני מתעלמת משאלתו.
"חודשיים וחצי."
"וואו," אני משלבת את רגליי. "מרשים."
"אני מניח." הוא מתיישב מולי.
"אני מתגעגעת אליך. למקום שלנו."
"אני רחוק משם."
"אני יודעת. אחרת לא הייתי מתגעגעת."
המקום שלנו, רק שלנו. אף אחד לא יכול למצוא אותנו, להתקרב אליו. אנחנו שם רק כשאנחנו על סמים, בהיי, מקום דמיוני משל עצמנו. מקום שרק אנחנו מכירים, המקום שאהבנו.
אבל עכשיו הוא נקי, ואני במקום הזה לבדי, בודדה. ובלעדיו, המקום הזה מתחיל להתפורר. לאט לאט, פיסות נופלות, מתנפצות, הופכות לאבק בין אצבעותיי.
"את צריכה לנסות גם."
"לנסות מה?"
"להתנקות." קולו שקט.
"לא."
"למה? זה יעשה רק טוב!"
"זו הבריחה שלי. אתה יודע את זה."
"את לא צריכה לברוח..." הוא משיב לי ברוך.
"אח שלי נרצח, ריק! אני חיה בבריחה!" פניי מתלהטות. "אני חיה בשביל הבריחה!"
הוא מתכווץ ושותק במשך זמן ממושך. לבסוף, הוא שואל אותי בלחש, "זה כיף? לברוח לבד?"
אני חושבת על כל הפעמים בהן הסתממתי בלעדיו. הייתי לבד, במקום ריק. זה יותר גרוע מהמציאות.
"זה הדבר הכי נורא שהרגשתי כל ימיי חיי." משתררת שתיקה, ואני רואה שמבטו נופל על הסיגרייה שבידי. "ולא, זו לא סיגריה רגילה. סמים."
"את לא רוצה לברוח לבד יותר?"
אני מנידה בראשי.
ולפני שאני מספיקה לעצור אותו, הוא חוטף את החומר מידי, ולוקח שאיפה עמוקה.

היי לכם, אנשים/זומבים/עב"מים חביבים!
שתי שאלות לי אליכם:
הראשונה, בכללי. בביקורת בלוגים קיבלתי על הבלוג 78. נראה לכם מוצדק או לא? ודעה כנה, בבקשה.

השנייה, בעיקר לקוראים הוותיקים שלי, שקראו את רוב הדברים שכתבתי. אתם מרגישים שאני חוזרת על עצמי? שכבר לא מעניין לקרוא? שאני כבר משעממת? ואני רצינית, תגידו לי את האמת, אני חייבת לדעת. בבקשה!