סיפורים לדובי קוטב

פוייסן מנסון העלתה את משימה :> ואני מזהירה אותכם, היא באמת גובלת בנאצית. היא לא הגזימה XD קישור

סאמבודי כותבת משימה בשבוע הבא ^_^

זה הסיפור שלי לפי המשימה. לא הכי אהבתי את איך שיצא .-.

"בטוחה?"
"כן. אני לא צריכה שתגן עליי מהחושך." אני מחייכת. ריק צוחק, רוכן אליי ומנשק קצרות את שפתיי. "תתקשרי אליי אם תהיה בעיה?"
 עכשיו זה תורי לצחוק. "בחייך, ריק. זה רק לילה אחד לבד, אפשר לחשוב מה ייקרה לי?" 
"זה לא לילה אחד, זה שבוע!"
"נכון. שהתחיל אתמול. והייתי בסדר. אז לך הביתה, תישן, ונתראה מחר. אוקיי?"
הוא מביט בי ארוכות, ונאנח. "בסדר." הוא נושק לי שוב, ומחייך אליי. "לילה טוב, רון."
"לילה טוב." אני מחייכת, והוא הולך משם. אני פותחת את דלת הדירה באנחה, נכנסת, וטורקת את הדלת. הקור בדירה מקפיא את עצמותיי, ואני מדליקה את האור.
אני מספיקה לראות רק אדם גבוה בחלוק מעבדה לבן ומסכת ניתוח, ודם. כל כך הרבה דם. אני לא מספיקה אפילו לזוז או לפחד, וכבר חפץ כבד נחבט בראשי, ואני מאבדת את ההכרה.

עיניי נפקחות באיטיות, גופי שרוע על רצפת אבן קרירה, בגדי לחים מזיעה. הדבר הראשון שאני מרגישה הוא שלשלאות ברזל החותכות את פרקי ידיי, קרסוליי, וצווארי, והפאניקה מציפה אותי בגלים. עיניי סוקרות את החדר בבהלה ונופלות על האדם מהדירה שלי. גבוה, חלוק מעבדה לבן מוכתם בדם, מסכת ניתוח ומבט מטורף בעיניו הכחולות כקרח. 
לפתע השלשלאות הקושרות את צווארי נמשכות לאחור וחונקות אותי. אני נאבקת על נשימותיי, אורות לבנים מרצדים בשולי שדה ראייתי, ואני מנופפת בידיי בעיוורון. ופתאום, האחיזה בשלשלאות נעלמת, ואני נופלת חזרה לקרקע נאבקת לנשום.
למה נקלעתי לכאן, למה אני? אם הייתי מסכימה לריק להישאר איתי, זה לא היה קורה... כל הדבר הזה לא היה קורה...
אבל אני מסרבת לוותר. בכוחות אחרונים אני מתרוממת על רגליי, ומביטה סביב. השלשלאות לא מחוברות לדבר מלבד אליי. זו מערה, והיא ריקה לחלוטין. עם פתח אחד. אני לא מבזבזת זמן, ויוצאת בריצה מהירה ככל שהשלשלאות הכבדות מאפשרות לי, בעודי ממשיכה להיאבק על נשימותיי. המסדרון ארוך וחשוך ואבנים חותכות את רגליי. נדמה שהוא לעולם לא ייסתיים, כשאני רואה אור מרחוק. אני אוזרת כוח, וממשיכה בריצתי. אני במרחק מטרים ספורים מהפתח, כשהשלשלאות הכובלות את צווארי נמשכות שוב ומפילות אותי על גבי בכאב. טיפשה שכמותי, חשבתי שאוכל לברוח. טיפשה, טיפשה, טיפשה.
אני פוקחת את עיניי, ומעליי עומד אותו גבר גבוה במסכת ניתוח. והוא אוחז בידו סכין קצבים ענקית.
"ל-לא, בבקשה, בבקשה, ל-א לא!" אני צורחת בהיסטריה כשהאימה והבעתה ממלאים את גופי, והוא מניף את הסכין.
"בבקשה..." אני ממלמלת שוב, בפעם האחרונה, והוא מנחית את הסכין על ליבי.