לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים לדובי קוטב


Avatarכינוי: 

בת: 26

Skype:  dana.eckstein 




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2012

אותו הבדל קטן


כשהייתי צעיר, בערך בן ארבע עשרה, הלכתי ברחוב בדרך הביתה. אני זוכר שהשמיים היו כחולים, והייתה שמש. הייתי בדרך חזרה משיעור גיטרה, ותיק הגיטרה התנודד על גבי. עד כמה שזכור לי השעה הייתה שש וחצי בערך. עבר עליי יום טוב, המורות לא צעקו יותר מידי, הצלחתי ללמוד לנגן שיר חדש על הגיטרה, של מטאליקה.
ואז הסתכלתי על הכביש. במעבר החציה חצתה אישה עם כובע אדום ומעיל שחור שהגיע עד ברכיה. שיערה היה בהיר ומתולתל, והיא נראתה ממהרת. עד שפגעה בה המכונית. היא עפה כמה מטרים קדימה, ונעצרה בפניה אליי. היה ניתן לראות שהיא מתה. כאילו החיוניות עזבה אותה, והשאירה רק קליפה ריקה. בכזאת פשטות, כזאת קלות, ניתן לקחת חיים. רק דבר אחד והכל מסתיים. בום, וזהו. נגמר.
הבטתי סביב. נדמה שאף אחד לא שם לב לאישה השרועה על הכביש. גם המכונית שפגעה בה לא נראתה. כאילו רק אני יכול לראותה. יכול להיות שאני מדמיין?
אז הלכתי. הלכתי משם, בלי לחשוב לבדוק.
ועד היום, עשרים שנה לאחר מכן, אני אוכל את עצמי, על כך שלא בדקתי. שלא בדקתי אם היא באמת הייתה אמיתית.

 

 

כשהייתי קטן, בן שבע ושלושה רבעים, יצאתי לטייל ברחוב. השמיים היו כחלחלים אפרפרים, והיה קריר. נעלתי נעליים אדומות עם שלושה חורים בדיוק, ושיחקתי באצבעותיי בכרטיס רכבת מלונדון. השעה הייתה שש ושלושים ושלוש דקות. ביליתי את היום בסיבובים בעיר. אני אהבתי להסתכל על האנשים שמסביבי. מצאתי עט בצבע צהוב ובול מגרמניה. שמרתי אותם בכיס שלי.
ואז, הסתכלתי על הכביש. במעבר החצייה חצתה אישה עם מעיל שחור עם קרע קטן בצווארון וחור בגרביונים, מעט מתחת לברך שלה. השיער שלה היה קצר ומבולגן עם תלתלים. פגעה בה מכונית. היא עפה חמישה מטרים קדימה, ונעצרה בגבה אליי. חשבתי שהיא מתה. בכזאת פשטות, חיים יכולים להילקח. אני חושב שהבנתי את זה יותר אז מאשר היום.
אף אחד סביבי לא נראה מתעניין באישה ההיא. כאילו לא ראו אותה. רק אחד ראה. נער עם תיק גיטרה על הגב. אבל הוא הלך משם.
אז החלטתי לחכות. רציתי לראות מה ייקרה לאישה. רציתי לשמור עליה. התיישבתי על המדרכה לצד סדק, בגבי אל הקיר, וחיכיתי. במשך שעה ושבע דקות, ישבתי וחיכיתי.
ואז, הגיע בחור. היו לו נעליים שחורות משופשפות וקרעים במכנסי הג'ינס. הוא נעצר לצד גופת האישה, והושיט לה את ידו.
והיא לקחה אותה. האישה לקחה את ידו, וקמה. כאילו לא קרה דבר. ואז, שניהם הלכו משם. בלי לעשות דבר נוסף.
ועד היום, עשרים שנה לאחר מכן, אני שמח שנשארתי. שמח שנשארתי כדי לדעת שהיא חיה.

נכתב על ידי , 10/7/2012 00:56  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



10,677
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDefectio אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Defectio ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)