סיפורים לדובי קוטב

פרק ראשון, הידד  אני מקווה שתאהבו .-. ד"א, סליחה אם יש לי טעויות, לא עשיתי הגהה...

"אני לא רעב."
"אני לא שואלת אותך, תאכל."
אני מגלגל עיניים ונוגס בתפוח. טעמו תפל ואני בקושי מצליח ללעוס. אני בולע בכוח ומביט באמילי בחיוך מאולץ. "הנה. מרוצה?"
היא נועצת בי מבט לא מרוצה, אך לא אומרת דבר. שיערה הבהיר אסוף לצמה ארוכה ועיניה הכהות המלוכסנות מעט נעוצות בי בזעף.
לצידה יושב מיכאל ומשתדל לא לפרוץ בצחוק, לא בהצלחה רבה.
"משהו מצחיק אותך?" היא שואלת ברצינות, ורק גורמת לקול צחוקו לגבור.
"את. עיניים של סינית, שיער של סקנדינבית ונפש של פולנייה. בחיים לא ראיתי דבר כזה!" הוא מכריז וממשיך לצחוק, בעוד אמילי חובטת בו בעזרת קלסר המתמטיקה שלה.
אני נאנח ונשכב לאחור על ספסל העץ בעיניים עצומות.  אני מנסה להתרכז ברעש הרוח כשהיא משחקת בעלוות העץ שמעליי, אך קול צחוקם ודיבורם של שאר התלמידים בחצר מקשה עליי. במקום זאת אני תוחב את האוזניות לאוזניי, ומפעיל שוב את אותו השיר. כבר חודשיים אני שומע את אותו השיר. זה היה השיר האהוב עליה. אני לא מצליח להביא את עצמי ללחוץ על 'העבר שיר.' כשהיא הייתה בחיים, שנאתי את השיר הזה. אבל עכשיו... רק אותו אני
שומע.
"סאל? כדור הארץ לסאל?" מיכאל מנער אותי קלות, ואני פוקח את עיניי.
"מה?"
"אתה לא מגיב. יש עולם מסביב, אתה יודע." אני מתרומם לישיבה והוא מתיישב לצידי, מסדר את משקפיו על אפו.
אני נאנח. "אני יודע. אני לא אוהב את העולם הזה." אני מוציא את האוזניות מאוזניי ותוחב אותן לכיסי. אמילי כורכת את ידה סביב כתפי.
"היא מתה לפני חודשיים, סאל. אני יודעת שזה כואב, אבל אתה צריך להמשיך הלאה. אף פצע לא נרפא אם רק ממשיכים לפתוח אותו מחדש."
אני משעין את ראשי על כתפה. "אני מנסה. אני לא אשם שאני לא טוב בלהשאיר דברים מאחור. אתם מכירים את ההרגשה שאתם רוצים לומר משהו, אבל לא מצליחים להביא את עצמכם לומר אותו?" אני שואל אותם, ושניהם מנידים בראשם. "ככה אני מרגיש כבר חודשיים. ושלושה ימים."
"חשבת על לפתוח בלוג?" מיכאל מציע לי.
"בלוג?" אני שואל בפקפוק קל. "במה זה כבר יעזור?"
"אתה לא באמת מדבר. אף אחד לא מכיר אותך. יש לך זמן לחשוב מה אתה רוצה לכתוב ומה אתה לא. ואתה יכול בכל רגע למחוק את כל מה שכתבת."
אני חושב במשך כמה שניות. זה... זה רעיון טוב, למען האמת. "טוב, אממ, אולי. אפשר להחליף נושא?" אני מבקש בקוצר רוח קל.
"בטח. בוא נעבור לדבר על השיער שלך. תסתפר, אתה נראה כמו בחורה!" אמילי פורעת את שיערי.
"לא, חביבתי, אני נראה כמו בחורה כי יש לי עיניים גדולות, יותר מידי ריסים, אף קטן ושפתיים נשיות. השיער שלי לא תורם הרבה לעניין." אני אומר בשעשוע ומחליק את שיערי למקומו. אמילי לא מספיקה להשיב לי ונשמע הצלצול.
"מה אתם לומדים עכשיו?" היא קמה ומחליקה את חצאית תלבושת האחידה שלה. מיכאל קם אחריה ומסדר את חולצתו המכופתרת.
"כימיה." הוא אומר ותולה את תיקו על כתפו. "מר הרדינג שונא איחורים. חייב לרוץ!" הוא מנופף לשנינו ורץ אל בניין המדעים. אמילי מפנה את מבטה אליי.
"אני צריך ללכת לציור." אני נאנח ואמילי מבליעה חיוך. שנינו יודעים שכשנותנים לי צבעים ומכחול, משהו יסתיים ברע.  "למיס מונטגמרי לא אכפת אם מאחרים."
"טוב, לי יש צרפתית. תיזהר לא להרוג אף אחד עם המכחול." היא צוחקת ורצה אל בניין כיתות י' בעודה מנסה לא להפיל את התיק וערמת ספרי הלימוד שלה על הרצפה.  אני תולה את תיקי על כתפי ומתחיל ללכת לכיוון כיתת אומנות. כל התלמידים כבר נכנסו לכיתות, רק מידי פעם רואים כמה מתלמידי כיתות יב' יושבים בחוץ ומעשנים. קשה לפספס אותם, וכל המורים יודעים על זה, ויודעים איפה הם מעשנים, אבל לא באמת אכפת להם. לאף אחד לא באמת אכפת.
שתי דקות לאחר מכן אני נכנס אל כיתת האומנות, תולה את תיקי על אחד הווים ולובש חלוק. רגע לאחר מכן גברת מונגמרי מופיעה מאחוריי כשבידיה קופסאות עם צבעי מים ואקריליק העומדות ליפול. אני לוקח את הקופסאות מידיה ומניח אותן על השולחן עליו היא מצביעה.
"תודה, סאל." היא נאנחת ומוחה את ידיה בסינרה. "השאר כבר התחילו, אתה יכול להמשיך את הציור שלך מאתמול." היא מצביעה על כן הציור בהיסח דעת וחוזרת למחסן. אני לוקח כמה צבעים על פלטה, הולך אל כן הציור שלי ומסיר את הבד המכסה אותו.  
אני לא צייר טוב. בכלל לא. ניסיתי לצייר משהו עם כמה שפחות פרטים קטנים, אז ציירתי שמים עם כדור פורח מרחף. השמיים אפורים ומעוננים, אבל הכדור פורח צבעוני כמו הקשת. אדום, כחול, צהוב, ירוק, כתום. זה ציור די שמח.
רק עכשיו אני שם לב שלא ציירתי אנשים בכדור הפורח. הוא ריק. אני מתכוון לצייר בו אדם מביט מטה, אך מתחרט ברגע האחרון.
במקום זאת, בקצה הציור, למטה, אני מצייר יד הנשלחת למעלה, אל הכדור, מתחננת לעזרה.

"סאל! סאל, חכה לי!" אני נעצר למשמע קולה של אמילי ומרים את ראשי מהספר. היא נעצרת לצידי, מתנשפת ואדומת פנים.

"לא שמעת שקראתי לך?"
"אמממ... רק עכשיו. סליחה, הייתי שקוע בספר." אני מחזיר את הספר לתיקי.
"איפה מיכאל?" אנחנו מתחילים ללכת.
"ריתוק."
"כמה שאני מופתע. מה הוא עשה הפעם?" אני מגחך.
"התווכח עם המורה על הציון שלו בפיזיקה. הוא קיבל נכשל והוא חשב שמגיע לו לפחות מספיק. כפי שהוא תמיד עושה." היא מוציאה סוכרייה על מקל מתיקה, מקלפת ממנה את נייר העטיפה ותוחבת אותה לפיה.
"חכי שניה." אני נעצר, שולף את המצלמה שלי מהתיק, מעביר לפורמט שחור לבן ומצלם את אמילי. היא כבר התרגלה לזה, היא ומיכאל. כל פעם שאני רואה הזדמנות לצילום, אני מצלם, בלי לשאול. לא אכפת להם. אני זוכר שרק התחלתי לצלם בבית הספר, עדיין לא התרגלו לזה. פעם בחור מכיתה י'ב ניגש אליי ושאל אותי, 'ילדה, למה את מצלמת אותי?'
כן, אני מניח שקל להתבלבל.
"תראה לי." היא מציצה בתמונה מאחוריי כתפי. "או, אני אוהבת אותה. אתה יכול לשלוח לי אותה במייל?" אני מבחין שלשונה הפכה לאדומה מצבע המאכל שבסוכרייה.
"כמובן, כמו תמיד." אני מחייך, ומבחין שהגענו אל הרחוב שלי. "טוב, הנה אני הולך לי. נדבר מחר?"
"אין לך ברירה, אז אני מניחה שכן." היא צוחקת. "להת'!" היא הולכת משם ונעלמת בפנייה. אני ממשיך ללכת ברחוב שלי עד שאני נעצר מול בית הבנוי
מלבנים לבנות, גג רעפים כהה, דשא מכוסח בקפידה, עצים ושיחים גזומים ישר ללא רבב. הבית שלי. אני נעצר מול דלת הכניסה, מוציא את המפתח מהאדנית שליד החלון, פותח את הדלת, ונכנס פנימה.
אנשים נוטים להיות מופתעים כשהם רואים את הבית שלנו. בתים של אחרים הם מבולגנים, בדרך כלל. אצלנו, אין אפילו פיסת נייר שלא במקומה. זה די מפחיד לפעמים, שהכל מסודר ומדוייק. אני התרגלתי. כמו תמיד, אני לבד בבית.
אני הולך למטבח, מוציא מרק שהכנתי אתמול, שופך אותו לסיר ומעמיד אותו על הכיריים. בעודו מתחמם, אני מביט בכתמי האור והצל שיוצרים השמש והעץ העומד לפניה. בבית שלנו, כל הקיר המזרחי עשוי זכוכית, ומשקיף אל השדות שמאחוריי בשכונה הזו. אני שוקע בכתמי האור והצל, והדבר היחיד שמעיר אותי ממחשבותיי הוא קולו של המרק הגולש אל הכיריים.
אני אוכל בעודי מדליק את המחשב הנייד שלי, ופותח את האינטרנט. לאחר כמה דקות של מחשבה, אני כותב שתי מילים בשורת החיפוש.
'פתיחת בלוג.'