סיפורים לדובי קוטב

הכל התחיל במסיבת פיג'מות מהסרטים.

אבל היה הפרצוף, והיו הפתקים.

הדברים שהפכו את מסיבת הפיג'מות מהסרטים,

לסרט אימה.

"איפה הן, איפה הן?" אני ממלמלת בעודי מחפשת את שקיות הפופקורן שקניתי במיוחד למסיבה. "אה! מצאתי!" אני קוראת ושולפת שקית מאחורי קופסת הדגנים. סוף סוף. אני מכניסה את השקית למיקרוגל. חברותי צריכות להגיע בעוד 10 דקות. לא האמנתי שיגיע היום שירשו לי לעשות מסיבת פיג'מות כשאני לבד בבית. אבל הורי הוזמנו לחתונה חשובה ונתנו לי אישור לערוך מסיבה כדי שלא אשאר לבד. שתי דקות אחרי האישור צלצלתי לחברותיי: אלי, ג'ניפר וטינה. כולן נענו להזמנה בחיוב ובהתלהבות. ולכן, היום, כשהורי בחתונה, חברותי ואני נערוך מסיבת פיג'מות מהסרטים. כעבור דקה הופיעה אימי במטבח "טוב, אלכס, אנחנו צריכים לצאת. איך אני נראית?" אמי נראתה מצוין, כמו תמיד. היא לבשה שמלת ערב כחולה ושרשרת יהלומים. "את נראית נפלא" אני אומרת לה. "תודה יפה שלי. את זוכרת את הכללים?" מיד אני עומדת בעמידת דום ומדקלמת בקול נוקשה:" לא להרוס את הבית. לא להזמין בנים. לא לעשות יותר מידי רעש ולא להציק לשכנים." אני משתחררת מעמידת דום. "נכון, ותנעלי את הדלתות והחלונות, יש שמועות על רוצח שמסתובב באיזור. אני כמובן לא מאמינה, אבל אי אפשר להיות זהירים מידי.". "כן, אמא" אני עונה לה. "אז אני ואבא הולכים. ביי מתוקה!". "ביי אמא, תהנו". היא יוצאת מהמטבח ואני שומעת את דלת הכניסה נטרקת. כעבור חמש דקות אני שומעת צלצול פעמון ורצה לפתוח לחברותי את הדלת. ברגע הראשון אני לא רואה את חברותי, רק הר של ציוד: שקי שינה, דיסקים, איפור, משחקים, תיקים ובגדים. "אתן עוברות לגור פה בלי ידיעתי?" אני שואלת אותך בגיחוך. "סוג של" עונה לי אלי ונכנסת עם טינה וג'ניפר. "אתן יכולות לשים את הציוד בסלון, אני הולכת להביא את הפופקורן שעוד לא חיסלתי". אני לוקחת את קערת הפופקורן הריקה למחצה (אשמתי, אני מודה) והולכת בחזרה לסלון שבשעות אחר הצהריים הפך לממלכת שינה: כל הרצפה מלאה במזרונים, כריות ופופים. הפלזמה שלנו פתוחה על ערוץ M.T.V  ויש בקצה החדר שולחן מלא בחטיפים, שתייה ואוכל. "טוב, מה אתן רוצות לעשות?" אני בקושי מספיקה לגמור את השאלה לפני שטינה מעיפה עלי כרית בצורת לב. אני כמובן לא נשארת חייבת ומשליכה עליה כרית נוצות. בתוך שניות מתחילה מלחמת כריות שנמשכת עד שאנחנו בקושי נושמות ומחליטות לעשות משהו פחות אנרגטי. את שאר הערב אנחנו מעבירות במשחקי קופסה, ריקודים, סרטים ואכילה. עכשיו השעה 01:00 ואנחנו צופות בסרט האימה:"משחק ילדים". לאחר חצי סרט אני שומעת צרחה. בהתחלה אני חושבת שהיא מגיעה מהסרט, אבל אז אני רואה את טינה בוהה בחלון בפרצוף מבוהל. לא, לא מבוהל. אחוז אימה. הצרחה הגיעה ממנה. "מה קרה טינה?!" אני שואלת אותה בזעזוע. "ר... ראיתי, אנ... אני ראיתי פנים" היא ממלמלת בשקט "אני ראיתי פנים בחלון. איזה איש בן 40 הסתכל עלינו וכשהוא ראה שאני מסתכלת עליו, הוא נפנף לי לשלום!" קראה בעודה על סף בכי. "ששש... תרגעי, טינה. את בטח דמיינת. זה בטח הסרט. אולי נחליף? בואו נראה 'מתכון לאסון'. קומדיה זה מרגיע" אני מציעה "בסדר, כנראה באמת דמיינתי" היא מתחילה להירגע. אני שמה את הסרט במכשיר הדי.וי.די ומתחילה מוסיקת הפתיח. פתאום, אנחנו שומעות דפיקות. חלשות, כמעט לא מורגשות. אבל אנחנו שמענו. "מי זה?" אני שואלת. אין תשובה. "מי שם?" אני קוראת. ואז, אנחנו שומעות אותו. "זה אני..." אנחנו שומעות לחישה צרודה, צעדי ריצה ושקט פתאומי. אני מסתכלת דרך העינית ורואה אבן עטופה בנייר. אני בודקת שאין אף אחד בסביבה, פותחת את הדלת, לוקחת את האבן ונועלת את הדלת במנעול הרב בריח. בידיים רועדות אני פותחת את הפתק, מוציאה את האבן וקוראת בקול:" אני כל כך קרוב..." הוא כל כך קרוב... קרוב מספיק. פתאום אני שומעת בום חזק של נפילה. אני מסתובבת ורואה את טינה מעולפת על הרצפה "טינה?! טינה?!" אני צורחת. " תביאי מים קרים וקוביות קרח!" צועקת לי ג'ניפר. אני רצה למטבח, תופסת כוס, מוזגת פנימה מים קרים ולוקחת חמש קוביות קרח מהמקפיא. אני רצה לטינה, שופכת עליה את המים הקרים בעוד ג'ניפר מכניסה את קוביות הקרח לחולצתה. לאחר כמה כוסות מים ובערך 30 קוביות קרח, טינה מתעוררת בקפיצה ומתנגשת באלי. "טינה, הכל בסדר? את התעלפת" אומרת לה ג'ניפר. "אני, אני, אני אמרתי לכן! אני ראיתי אותו בחלון! זה הוא! זה הסוף שלנו!!!" צורחת טינה. "תרגעי, תנשמי עמוק, טינה. אני אלך להתקשר למשטרה" אני אומרת והולכת לטלפון. אני מרימה את השפורפרת ושומעת צליל ניתוק. "בנות" אני קוראת "אין קו. אולי הסערה בחוץ ניתקה את הטלפון" אני אומרת להן ולא מספרת שאני רואה את החוט חתוך. "טוב, אני צריכה לשטוף פנים ולהירגע" מודיעה לנו טינה ועולה למעלה. "אוקיי, כולנו צריכות להירגע. אף אחד לא רוצה לפגוע בנו. זה בטח סתם איזה בחור שיכור שחזר מהפאב השכונתי" אני מנסה נסיונות כושלים להרגיע את הבנות "אני בטוחה ש..." אני מתחילה לדבר, אבל צרחה קוטעת את דברי. לא סתם צרחה. צרחה מקפיאת דם. צרחה שעוצרת לך את הדם וגורמת לך לא לחשוב על שום דבר אחר. אמנם הצרחה נמשכה רק שבריר שניה, אבל זיהיתי  את הקול. טינה. אני וחברותי רצות במעלה המדרגות לחדר האמבטיה, פותחות את הדלת וכמעט מתעלפות. כל מה שאנחנו רואות זו טינה. היא שוכבת על הרצפה בעיניים עצומות, ולולא הפצע אפשר היה לחשוב שהיא ישנה. אבל יש פצע. גרונה שוסף, כנראה בסכין. היא שוכבת בשלולית מפחידה של דם, והיא מתה. כמו לפי סימן. שלושתינו צורחות. "לא, לא, זה בלתי אפשרי! היא לא מתה! היא לא!" צועקת ג'ניפר. אלי מתחילה לבכות בדממה. אני לא יכולה להגיב. המוח שלי לא מגיב למראה המזעזע הזה. ואז אני מתעשתת. "בנות, אני יודעת שזה נורא, אבל אנחנו חייבות לצאת מפה. עכשיו!!!" אני קוראת. אנחנו מתחילות לרוץ ואני מביטה מבט אחרון בטינה. "מה? מה לעזא..." אני משתנקת. במקום בו שכבה טינה יש רק שלולית דם ופתק. אני פותחת את הפתק בחשש וקוראת:" אין לכן לאן לברוח..." אני רצה לחפש את חברותי כדי שנברח כמה שיותר מהר. אני מוצאת אותך בסלון קפואות כמו פסל. "בנות, קיבלנו עוד פתק! אין זמן, אנחנו חייבות לצאת!". הן לא זזות. אני מסתכלת לכיוון אליו הן בוהות וקופאת גם אני. אני רואה גבר בשנות ה-40 לחייו, בעל שיער חום ועיניים חומות גם הן. הוא גבוה ורזה ויש לו צלקת על עינו הימנית. יש לו מבט של רשע טהור והוא מחזיק סכין. הרוצח. "שלום בנות, אז הנה אנחנו נפגשים. אני מצטער על החברה שלכן. היא היתה מטרה קלה. והנה גם אתן הולכות. ביי ביי בנות" הוא מתקרב אלינו לאט. פתאום, אנחנו שומעות צלצול בדלת. זה הסיכוי היחיד שלנו. הדלת לא נעולה. כשאני יודעת שזה הסיכוי האחרון שלנו אני צועקת:"היכנס!" הדלת נפתחת, ועומד שם... שליח הפיצה! נכון! הזמנו פיצה!. אני עושה מספיק סימנים לשליח כדי שיבין מה קורה. הוא רץ החוצה ומתקשר למשטרה. הרוצח בורח והמשטרה מגיעה. פתאום הכל נהיה מטושטש, חשוך, הכל נעלם...

אני מתעוררת מהסיוט המזוויע ומכבה את השעון המעורר. לא שוב אותו חלום.זה קרה כשהייתי בת 15, עכשיו אני בת 26, וזה לא עוזב אותי. המראות חוזרים אליי, מראה פניו של הרוצח, טינה המדממת, שליח הפיצה שהציל את חיינו. זה היה כל כך אמיתי, כאילו אני באמת שם ועוברת שוב את הכל. למרות שעברו כבר 11 שנים, הרוצח עוד לא נתפס. הוא עוד מסתובב חופשי. טוב, הגיע הזמן ללכת לעבודה. כעבור חצי שעה אני כבר במכונית בדרך לסטודיו. נו באמת, שוב נגמר הדלק... אני פונה לתחנת הדלק הקרובה ואומרת למתדלק:"95 מלא בבקשה". "אין בעיה" הוא עונה לי, ואני מזהה את הקול. אני מסתכלת למעלה ורואה את פניו.פנים המוכרות עד כדי כאב, הפנים שחוזרים אלי כל לילה. פני הרוצח. כשאני מסתכלת עליו, הוא קורץ לי. הוא מזהה אותי. בצחוק קל הוא הולך למיכל הדלק. עכשיו, כשאני יודעת איפה הוא עובד, באיזה איזור הוא גר ומי הוא, אני לא הולכת למשטרה. אני הולכת לנקום. לנקום את מותה של טינה.