| 2/2013
פרח לבדו על המים
דפיקת הדלת בקושי נשמעת ממקומי במטבח, בקצה הבית.
"רק רגע!" אני קוראת, מנגבת את ידיי ברישול במכנסיי, ויוצאת מפתח המטבח. מאחורי אני שומעת טפיפות רגליים יחפות, של בתי הקטנה, דניאלה.
אני פותחת את הדלת, נאבקת מעט עם המנעול, שנתקע בכל סיבוב.
הדלת נפתחת לרווחה, ושוטר נושא אליי את עיניו הבהירות והעצובות, הוא אוחז את כובעו בידיו. תחושה רעה מתעוררת בקרבי.
"לכי לחדר, דני." אני קוראת לבתי בשם חיבה. דניאלה הוא שם ארוך מידי לילדה כל כך קטנה.
"אבל אמא..."
"דניאלה. לחדר." אני אומרת בשקט, ושומעת מאחוריי את רגליה מתרחקות במסדרון לעבר המדרגות.
ברגע שמשתחרר שקט, פוצה השוטר את פיו. "טניה? טניה מאלון?"
אני מהנהנת, ובוחנת את דמותו הזקופה. הוא ודאי צעיר ממני, אך לא בהרבה. בן 23 לכל היותר. שיערו הבהיר קצוץ, ושפתיו הדקות חשוקות.
הוא נאנח, וזוקף שנית את כתפיו. "צר לי לבשר לך גברת מאלון," המילים הבאות מטושטשות, מבולבלות, ואני מבינה את הנאמר רק בקושי. "בעלך, תומאס, נמצא היום ירוי בחנות במרכז העיר, לאחר שניסה למנוע שוד בחנות. אני..." ההיסוס פוגם לרגע בדמותו היציבה. "אני מצטער, גברתי."
ראייתי מטושטשת, ורק כשנייה לאחר מכן אני מבינה שלחיי שטופות דמעות. אני טורקת את הדלת בפניו של השוטר המופתע, ונשענת על הקיר הקריר.
מה אספר לדניאלה? איך מסבירים לילדה בת חמש שאביה לא יחזור יותר? גרוני חנוק, ופורצות ממנו ייפחות אומללות, עליהן אני לא מצליחה להשתלט. אני חייבת להירגע כדי לספר לה. אני צריכה לשמש לה דוגמה, ולנהוג כאדם שליו ובוגר.
אני מוחה את דמעותיי, ומתחילה ללכת בכיוון המדרגות, כאשר אני שמה לב שדלת המרפסת פתוחה לרווחה, והווילונות הלבנים מתעופפים ברוח הים המלוחה.
"דניאל?" אני קוראת, בתקווה שהיא בכל זאת בחדרה. "דני?" המדרגות נותרות שוממות, ואף קול לא נשמע מלבד רחש הווילונות ברוח והגלים הנשטפים אל החוף. אני יוצאת החוצה, אל הרוח הקיצית של הערב.
"דניאל?" אני קוראת, הדמעות חוזרות לזלוג מעיניי ולטפטף מסנטרי. "דנ-" קריאתי נקטעת כשאני מבחינה בדמות על סלע רחוק ומוכר. תומאס ואני ישבנו שם שעות רבות, מתבוננים בגלים, לפני שדניאלה נולדה. הוא ניצב כמה מטרים מהחוף, מעט מעל המים, כמו אי זעיר. שורת אבנים שטוחות מובילה אליו- לכן קשה להגיע אליו בשעת גאות- וכרגע, אני רואה דמות נמוכה עומדת במרכזו, ומביטה בגלים. אני מתקדמת לכיוון הסלע, קופצת מאבן לאבן, ומטפסת על הסלע הרחב. דניאלה אוחזת חבצלות שזורות בעיגול, ככתר, כנראה קטפה אותן בדרך לכאן. היא קוטפת וורד עשוי בד ששזרתי כמה שעות קודם לכן בשערה, ומוסיפה אותו לזר.
היא משליכה את הפרחים הרחק אל הגלים, ואני מתקרבת אליה, מלטפת את שיערה. היא מרימה אליי את ראשה, עיניה כהות ונבונות כעיניי איילה.
"זה היה זר בשביל אבא." היא אומרת לפתע, עיניה בורקות. "אני אשכח אותו ואפסיק לאהוב אותו, כשהפרח האחרון יינבול."
אנחנו יושבות בקצה הסלע, רגלינו משתלשלות מטה, היא חבוקה בזרועותיי.
אני מביטה במים, ורואה את וורד הבד, ללא החבצלות.
פרח שט, לבדו על המים.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
