| 8/2012
אני אחריו
"מה שלום שרה, מארק?"
"שרה בסדר." אני מחייך למשמע שמה. "בדיוק התארסנו."
"מארק! יש לך טלפון!" קולו של ג'ורג', העוזר שלי, נשמע מקצה המסדרון.
אני מרים את ראשי מערמת התיקים המשטרתיים עליהם עברתי. "תאמר להם שאתקשר אחר כך, אני עסוק." אני קורא בחזרה.
"הוא אומר שזה דחוף!"
"כן?"
"שלום, אני מדבר עם מארק אוניל?"
"כן..."
"שלום אדוני. אני מבית החולים סנט וולדימיר. צר לי להודיע לך, מר אוניל, זה בקשר לארוסתך..."
אני יושב על כיסא פלסטיק בבית החולים, וכוסס את ציפורניי. כאשר לא נותר מה לכסוס, אני עובר לשחק בצמיד שעל מפרק ידי. רק לא לשבת בשקט, תמיד למצוא תעסוקה.
אני מעביר את מבטי סביב, על מרצפות השיש הלבנות ועל הקירות הצבועים בירוק דהוי וכחול שמיים.
לצידי יושב ילד קטן, כבן חמש, שעל ראשו רק פלומה דקה של שיער בלונדיני. אני משער שכרגע הוא בין טיפולי כימותרפיה. אני מפנה ממנו את מבטי אל דלת חדר הניתוח, אך אין סימן לרופא או אחות. לפתע אני מרגיש משיכה חלושה בשרוול חולצתי. אני משפיל את מבטי ורואה את הילד הקטן מושך בשרוולי.
"כן?" אני שואל אותו בהיסוס.
"לאיזה תוצאות אתה מחכה, אדוני?" הוא שואל אותי בקול דק אך בוגר.
"למה אתה מתכוון?"
"תמיד כשאבא שלי מחכה לתוצאות הבדיקות שלי, הוא כוסס ציפורניים. וכשהוא לא יכול יותר, הוא מתעסק במשהו אחר. כמוך." הוא לוקח את ידי ללא בושה ומשחק מעט בצמיד העור הכרוך על מפרק ידי.
אני מחייך קלות. "אני מחכה שיגידו לי מה קורה עם ארוסתי. עכשיו היא בניתוח."
"מה קרה לה?"
"אוון!" אני לא מספיק לענות. נערה בלונדינית כבת 15 עם עיניים כהות ודואגות נעמדת לצד הילד הקטן. "חיפשתי אותך. אל תיעלם לי ככה, בסדר?" היא לוקחת את ידו.
"בסדר... הוא נאנח ומשחרר את ידי. "אני מקווה שהארוסה שלך תהיה בסדר, אדוני."
"מצטערת על אח שלי..." הנערה לוחשת. "להתראות." היא אומרת, ושניהם הולכים משם, כשהיא אוחזת בידו. ואני שוב לבדי.
אני משעין את ראשי על כפות ידיי ונאנח. אני כאן כבר ארבע שעות. כמה זמן עוד אתנודד בין האפשרויות?
"מארק אוניל?" קול נמוך ומחוספס נשמע לצידי, ואני מרים את ראשי. לידי ניצב רופא כבן 40, שיערו כהה ואפו נשרי.
אני נעמד. "כן, זה אני."
הוא לוקח נשימה עמוקה ומשפיל את מבטו. "אני מצטער, מר אוניל. עשינו מה שיכולנו, אבל לשווא. היא אמנם לא מתה, אבל... היא לא עומדת להתעורר שוב. אני מצטער."
אני מרגיש כאילו החטיפו לי אגרוף לבטן. נשימתי נעתקת, אני מתנודד מעט, ונופל חזרה לכסאי. "אני יכול לראות אותה?"
הוא מהנהן ומצביע על החדר בו שוכנה. "קח את הזמן, כדי... להיפרד."
אני לא אומר דבר נוסף, רק מתרומם מכסאי וניגש אל חדרה.
היא שוכבת במיטתה בשלווה, ואם לא הייתי יודע, הייתי עלול לחשוב שהיא ישנה. השריד היחיד מהתאונה הוא שריטה דקיקה על לחייה הימנית. אך מראה עיניים עלול להטעות. הנזק שנגרם בלתי הפיך. הגיע הזמן להיפרד.
אני מתיישב על כיסא מתקפל לצד מיטתה, ואוחז בידה הקרירה. אני מנסה לדבר, אך המילים לא יוצאות מפי. במקום זאת, הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי.
במשך ארבעת השעות האחרונות, לא הרשיתי לעצמי לבכות. אם הייתי בוכה, זו הייתה סוג של... השלמה. השלמה עם כך שאיבדתי אותה. אך עכשיו, לא נותר לי אלא להשלים עם העובדה הזו. היא לא תחזור יותר.
הדמעות זולגות בחופשיות מעיניי, בעודי מלטף את שיערה הכהה, הנח ככתר סביב ראשה.
"שרה..." אני מתחיל לומר, אך משפטי נקטע כאשר אני מתחיל לייבב כילד קטן וקובר את פניי בידה.
לפתע יד קטנה מונחת על כתפי הרועדת. אני מסובב את ראשי, והילד הקטן, אוון, עומד מאחוריי. הוא לוקח את ידי ומושך אותי משם בעדינות, ואני לא מתנגד.
אני מביט לרגע לאחור, ורואה את צמיד העור שלי מונח בידה הרפה של שרה.
אני מסובב חזרה את ראשי, וממשיך ללכת בעקבות אוון.
לאן שלא ייקח אותי, אני אחריו.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
