אחה"צ טובים לכווולם!

פרק שאני אוהבת במיוחד לפנינו ;)

אז...תהנו! :-*

||ןןווייווןן||ןןווייווןן||ןןווייווןן||ןןווייווןן||

פרק שביעי

“היא פצועה נפשית, מר הארפר. אני לא יודעת אם יש דרך כלשהי לעזור לה.” מתוך שיחה בין פסיכולוגית קלינית לבין האח.

בהפסקת הצהריים של אותו היום, הלכתי עם ליילה, ריילי, סיירה, מייסון ואדם לקפיטריה. זה התחיל להרגיש כמו שגרה, ללכת לקולג' ולהיות עם האנשים האלה. זה הרגיש אפילו.. כיף.

אפילו שעדיין להסתכל על סיירה היה כמו לתקוע לי סכין בלב ולסובב.

אבל הפעם, בקפיטריה של קולג' מונרו, קרה משהו שמעולם לא קרה לי.

זה התחיל מכך שדממה השתררה על הקפיטריה ולחשושים מלאו אותה ברגע שדלתותיה נפתחו וחבורת הג'נקיסטים ובראשם דיאגו ריברו בכבודו ובעצמו, נכנסו. דיאגו, כמו תמיד, נראה כמו איזה אל יווני – לוציפר מבחינתי – וממש מאחוריו, נשרכת אחריו, נולה ג'נסן. לצידו עמד הבחור מהאוטובוס, כיד ימינו או חברו הטוב, כיוון ששהשניים דיברו בשקט ביניהם.

בנות מסביב לקפיטריה בהו בדיאגו בפיות פעורים, וחלקן אפילו ריירו. קיוויתי שהגועל ניכר על פני בזמן שחזרתי להביט בחברים שלי... שהסתבר לי שגם הם בהו בו. “באמת?” שאלתי אותם בהרמת גבה.

סיירה שלחה לי מבט שואל. “מה באמת?”

“אתם חייבים להסתכל עליו, עליהם?” שאלתי אותה בפרצוף חמוץ. “הם לא שווים את תשומת הלב של כולם. בייחוד לא ריברו.”

להפתעתי סיירה צחקה צחוק קטן, סומק קל על לחייה. “דיאגו בטח יהיה מופתע לשמוע את זה.”

הסתכלתי עליה בבלבול. “את מכירה אותו?”

צחוקה של סיירה התחזק מעט. “הוא אחי הגדול.”

זה גרם לכל יושבי השולחן להביט בסיירה בעיניים פעורות לרווחה בתדהמה, כולל אותי, ולומר, “מה?!”

“מה כל כך מפתיע?” היא שאלה בסקרנות.

“אתם לא נראים אותו דבר,” ליילה ציינה. “את כולך ג'ינג'ית לבנבנה והוא כולו... לא.”

“וגם שמות המשפחה שלכם שונים,” ריילי אמרה. “את סיירה ריוס, והוא דיאגו ריברו.”

סיירה צחקה. “זה כי יש לנו אבות שונים. אבל אנחנו אחים לכל דבר.” היא חייכה חיוך רחב שהראה כמה חיבה היא חשה כלפי אחיה הגדול. כלפי דיאגו.

שלחתי מבט מלוכלך לעבר חבורת הג'נקיסטים בזמן שהם עברו בין השולחנות בקפיטריה – ככל הנראה כדי לצאת לחצר לפינת "המחששה" לעשן השד יודע מה. ידיי נקמצו לאגרופים בזמן שהם התקרבו לאיזור שלנו, ומצאתי את עצמי בוחנת את הסלט שלי מחדש. הרעיון הכי מטומטם עלה לי לראש – רעיון של ילדים בני תשע – שמייד ביטלתי.

אבל כשלכסנתי מבט שוב אל דיאגו, ראיתי אותו מפלרטט עם בנות למיניהן, ושנולה מסתכלת אחריו עם הבעה של כלבלב עזוב. זעם בעבע בתוכי על אש גדולה, והרעיון המטומטם חזר במלוא הכוח.

כשתהלוכת הג'נקיסטים הגיעה אלינו, מצאתי את עצמי שולחת מבט אטום לדיאגו, שעכשיו היה "שקוע" בשיחה עם החבר הזה שלו. ברגע שהוא הגיע למקום בו סיירה ישבה, הוא שלח לה חיוך חם. “מה קורה, אחות?” הוא שאל, פורע את שיערה הבוער.

סיירה חייכה לעברו חיוך מלא בשמחת חיים. “הכל טוב, די,” היא אמרה לו, קמה על רגילה וקופצת עליו בחיבוק.

דיאגו לא חיבק אותה חזרה אבל טפח לה על הראש בחיבה. עיניו הזהובות בחנו את השולחן שלנו, וכשהם נפלו על הבעתי הזועמת, הבעתו התקדרה, הפכה מתנשאת. “אה,” הוא אמר בקול נמרח, משחרר את סיירה ועוקף את השולחן. “מי היה מאמין, סי. חשבתי שתתחברי עם בנות הרבה יותר... בוגרות.” הוא נעמד מולי, נשען על השולחן עם יד שרירית אחת, ורידיו בולטים. “הארפר.” הוא אמר בקור.

לא התקתי את עיניי ממנו. “ריברו.” אמרתי באותה נימה.

דממת אלחוט השתררה בקפיטריה. דיאגו חייך חיוך מרושע, אבל לי כבר נבנתה תוכנית בראש. קמתי על רגלי, עומדת מולו. הוא התיישר, גובהו מתנשא מעלי לפחות בראש וחצי. יד אחת על מותניי, חייכתי לעברו את החיוך הכי מתוק שהיה לי במלאי. “אני חושבת שהשיער שלך זקוק לשיפוץ.” אמרתי לו בקול נוטף דבש.

הוא מצמץ בעצלות, מביט בי בעיניים שנראו זורחות מעט. “גם הפרצוף שלך,” הוא אמר חזרה בקול המתמרח והמזלזל שלו.

גחוכים נשמעו מכל עבר וחיוכי המזוייף נפל מפני בבת אחת, לפני שהייתי מודעת לכך. מבלי לחשוב פעמים ומבלי חרטות מיותרות, לקחתי את קערת הסלט שלי ושפכתי את תכולתה על ראשו. “הנה,” אמרתי, מעלה על פני חיוך מחדש. “עכשיו אתה נראה הרבה יותר טוב.”

ניצוץ לא מוסבר חלף בעיניו בזמן שרוטב הסלט טפטף משיערו, הירקות נופלים מראש לרצפה. “אני הזהרתי אותך, ילדה,” הוא אמר בקול נמוך בכמה אוקטבות בזמן שלקח את קערת הפסטה מריילי ושפך לי את תוכנה על הראש שלי.

לא יודעת למה זה המם אותי כל כך שהוא עשה דבר כזה – הייתי צריכה לצפות זאת מראש. אבל הייתי כל כך עצבנית, כל כך זעומה, ששום דבר הגיוני לא עלה לראשי. רוטב העגבניות טפטף לי על החולצה, ואני הרגשתי איך הכעס מתפרץ מתוכי.

לא נתתי לעצמי לחשוב, רק לפעול. לקחתי את הסנדוויץ' של אדם וזרקתי אותו עליו... וזה פגע לו בגב שנייה לפני שהוא הסתובב וזרק עלי כדור בשר מאיזה סטודנט אחר.

ולפתע מישהו הכריז, “מלחמת אוכל!” והאולם נמלא קריאות מלחמה בזמן שאוכל החל להתעופף לכל הכיוונים. דיאגו ואני הסתכלנו אחת על השנייה בתיעוב, והמשכנו לנסות ולמצוא שאריות מזון לזרוק אחד על השנייה.

“באמת?” שמעתי בעמעום את ריילי אומרת. “מלחמת אוכל? חשבתי שסיימנו עם החרא הזה בתיכון.”

“גם חשבנו שסיימנו עם ספורט ותראי איפה אנחנו!” ליילה קראה בהתלהבות. “ועכשיו – תהני כל עוד את יכולה!”

החזרתי את הפוקוס שלי לדיאגו, אבל שמתי לב שהחבר האדיש שלו כבר לא היה כל כך אדיש. חיוך זדוני משלו, החבר הטיח לו על הבטן כרוב מוקרם. דיאגו שלח לו מבט פראי בזמן ששלח לעברו כדור בשר כלשהו.

כל חבורת הג'נקיסטים הייתה מעורבת במלחמת האוכל – כולל אפילו את נולה, אבל נראה לי שהיא רצתה להשתתף רק בשביל לנסות ולמשוך את תשומת ליבו של דיאגו. מזווית העין ראיתי את הסטיה וחבורת החנונים שלה מנסים להמלט ממזון מעופף אך ללא הצלחה מרובה.

בינתיים, אני השלחתי מזון לכל עבר, מרגישה סיפוק כלשהו. יותר ילדותית מאי פעם, פשוט השלכתי אוכל לכל מקום והדפתי כל מה שהושלך לעברי.

אני לא יודעת כמה זמן נמשכה המלחמה, אבל כשהיה צלצול, הקפיטריה הייתה מזוהמת, וסגל מורים נכנס למקום. ברגע שהתלמידים ראו את המורים, כולם עצרו במקומותיהם. אני הייתי עסוקה בלנסות ולמרוח ריבת חלב על סיירה הצוחקת בזמן שדיאגו מאחורי קפא במקומו בזמן ששזר פירורי לחם על ראשו הבלונדיני של חברו

“מה לעזאזל קרה פה?!” אחד המורים צעק.

בבת אחת, כל המבטים – כמו גל שלם – הופנה לעבר דיאגו ולעברי. הרגשתי שפני מתלהטות בזמן שדיאגו שמר על ארשת פנים אדישה.

המורים כולם פנו להביט בנו גם כן, ואני הרגשתי בפחד קל.

היינו בצרות.

*

“אני מאוכזב מכם, ריברו, הארפר.”

השפלתי את ראשי, מרגישה מטופשת. דיאגו ישב זקוף כרגיל, הבעתו הרגועה מנוגדת לעובדה שהוא היה מלוכלך בדיוק כמוני. ישבנו במשרד מנהל הקולג', מר פיטצגרלד, בזמן שהוא בחן אותנו בעיניים נוקשות. “מי התחיל?” הוא שאל בקול נוזף, והרגשתי בדיוק כמו שדיאגו קרא לי – ילדה בת שלוש. לא שהוא ידע על כך.

וההרגשה לא השתפרה כשאמרתי, “ריברו" בזמן שדיאגו אמר "הארפר". לכסנתי לעברו מבט זועף בדיוק באותו הזמן שהוא לכסן לעברי מבט קריר. עיניי מייד חזרו למר פיטצגרלד.

הבעת המנהל התקדרה. “אני חושב,” הוא אמר בקול חד. “שבתור אנשים מבוגרים, אתם השפלתם את עצמכם. ריברו,” הוא הסתכל על דיאגו. “אתה בן עשרים-ושתיים, בשנתך האחרונה כאן בקולג'. הארפר,” הוא פנה להביט בי. “את בת שמונה-עשרה, רק התחלת ללמוד כאן בקולג', ואת ממילא על תנאי.” ידיי נקמצו לאגרופים. “תני לי סיבה טובה מספיק למה לא להעיף אותך עכשיו מהקולג' שלי.”

נשכתי את שפתי התחתונה, מרגישה באשמה הנוראית מכרסמת אותי מבפנים. לא היה לי מה להגיד, לא באמת. מה יכולתי לומר ממילא? שדיאגו הוציא ממני אגרסיות שלא חשתי כבר שלוש שנים? שהוא הוציא ממני שדים ורוחות? שהוא גרם לי למחשבות אלימות?

“אין לי סיבה.” אמרתי בקול קטן כל כך, שקושי אני שמעתי אותו.

“תשובה נכונה,” אמר מר פיטצגרלד, ולפתע הוא נאנח, גורם לי להביט בו. “זו אזהרה, הארפר,” הוא אמר לי בקול הרבה פחות קר מקודם. “פעם הבאה שאת יורדת מהמסלול, אני אהיה הרבה פחות סלחן. יש סיבה למה לקולג' מונרו יש שם טוב.” הוא נעמד. “שבוע השעייה, לכל אחד מכם. ועכשיו צאו לי מהמשרד.”

קמנו בדממה ויצאנו מהמשרד. במסדרון, עמדתי להמשיך הלאה, כשלפתע ידו של דיאגה לפתה את פרק ידי. “הארפר,” הוא אמר בקול נמוך.

קפאתי בבת אחת כשהרגשתי את החשמל שזרם החל מהנקודה בה הוא נגע בי לכל גופי, כמו שוק חשמלי. ראשי התפרץ לעברו, כעס מאיים להתפקע בתוכי. הוא מייד שחרר את ידי, כנראה כי חש באותו הדבר, אפילו שפניו היו חתומות, בלתי ניתנות לקריאה. “אל תגע בי, ריברו,” יריתי, עצבי מתמתחים בבת אחת.

הוא שילב את ידיו והביט בי מלמעלה. “אני לא הולך לרדת לרמה שלך, ילדה,” הוא אמר בשקט, קולו קודר. “זו אזהרה אחרונה. עוד פעם תנסי משהו כזה, ואני מבטיח לך,” הוא הביט בי בעיניים קשות. “אני הולך לקיים את מה שאמרתי לך.”

הוא הפנה לי את גבו והחל ללכת, ואני רעדתי מרוב כעס כלוא. סובבתי את גבי והלכתי בכיוון הנגדי, יודעת שהיום אצטרך ללכת לחדר הכושר, בתקווה למצוא שם שק אגרוף שמוכן למות.

||ןןווייווןן||ןןווייווןן||ןןווייווןן||ןןווייווןן||

מקווה שאהבתם!

ולמי שלא ראה - הסקר בעיצומו! בפוסט למטה יש קישור לסקר, וגם ברשימות תחת רשימת The Writer, אז תצביעו ותשפיעו ;)

אוהבת הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי,

אלכס 3>