היי כולם!! :)

אני מצטערת שאני לא עונה לתגובות - אני פשוט נורא עסוקה, אבל אני מבטיחה לכם שאני קוראת כל תגובה ותגובה. ויש לי אפילו הוכחה לכך!

לקחתי את העצה של דו - דו 3> וכתבתי על רומיין רוס מהסיפור "פיקס יו"! זה אומנם לא פרק או משהו כזה, אלא יותר כמו פרולוג, אבל חשבתי שזה שווה ניסיון. בא לי לדעת אם זה יכול להצליח, לדעתכם, ואם כדאי לי לנסות ולהמשיך את זה, למרות מחסום הכתיבה האימתני שתוקף אותי בחודשים האחרונים.

אז הנה לכם - הפרולוג (אולי) לסיפור העתידי (אולי) של רומיין רוס :)

נ.ב. ממליצה בחום לשמוע את המנגינה הזאת ברקע, כי זו המנגינה שלצליליה כתבתי את הקטע הזה.

~*~*~

אמא תמיד אמרה שלכל אחד מאיתנו יש נשמה תאומה. היא הייתה נוהגת להסתכל מחוץ לחלון, מבטה כל כך עצוב ונוגה וכמהּ, עד שליבי שלי נחמץ בשבילה. “אני עוד לא פגשתי את שלי,” היא אמרה, “אבל אני יודעת שביום מן הימים, אמצא אותו.”

זה היה התירוץ שלה כששאלתי אותה כמה שנים מאוחר יותר למה היא ואבא התגרשו.

אמא לא הייתה דמות אימהית טובה. מאז ילדותי, תמיד הייתה לה העדפה כלפי ילדיה מנישואיה הראשונים עם ג'ָקְס מונטריי, החצי-אחים שלי סרפינה, קונרד ואלודי. אני תמיד הייתי מקום שני, או אפילו שלישי, בהתחשב שאחרי שהתגרשה מאבי והתחתנה עם צ'ארלס היילנד נהפכה לאמא חורגת של עוד ארבעה ילדים, אשר אפילו אותם אהבה יותר מאשר אותי.

מבחינת אמליין היילנד, אני הייתי הילדה של הבעל הכי פחות מוצלח שלה. ג'ורדן רוס, אבא שלי, היה במאי ומפיק, בעל אופי של אומן מיוסר. החלום הגדול שלו היה לכתוב תסריט, אך לא משנה כמה עמל על כך, לא הצליח. אמא תמיד קראה לו לא-יוצלח והתנכלה אליו כשבאמת לא היה בכך שום צורך. אבל לאמא זה לא באמת שינה.

לאמליין היילנד יש מעט טאקט והרבה רוע.

בסופו של דבר, בתום הגירושים של הורי כשהייתי בת שתים-עשרה, ניתקתי כל קשר שהיה לי אי פעם עם אמא. היא הלכה לדרכה, אני המשכתי בדרכי, ומבחינתי היה לי הורה אחד בלבד. לא הייתי צריכה אמא חלופית. לא הייתי צריכה אפילו דמות נשית בחיים שלי. היה לי את אבא, וזה הספיק.

ובנוסף לאבא, היו לי שבעה אחים, ארבעה חורגים ועוד שלושה אשר חלקתי עמם דם. עם סרפינה, קונרד ואלודי לא שמרתי על שום קשר – ידעתי באופן כללי מה הולך בחייהם, כמו למשל שאלודי נהרגה בתאונת דרכים, או שקונרד התחתן והביא לעולם שני ילדים, אשר היו לי לחצי-אחיינים. אבל כשסרפינה התחילה לצאת עם אחי החורג, ארצ'יבלד, אז הותרתי עין אחת פקוחה.

את ארצ'י פגשתי בהלוויה של אחותו, רוזבלה, שאבי הכריח אותי ללכת אליה כיוון שרוזבלה הייתה בת-זוגו לשעבר של שחקן וחבר קרוב שלו, קסאבייר חוארז. הלכתי איתו, ושם פגשתי את אחיי החורגים, ארצ'י ביניהם.

אני חושבת שזו הייתה אהבה ממבט ראשון מבחינתי; אררצ'י היה בחור כל כך יפה, כל כך הורס, שילדה פיצפונת בת ארבע-עשרה לא באמת יכלה לעמוד בקסמיו. הוא, לעומת זאת, ראה בי כאחות קטנה שתחליף את אחותו המתה.

בין ארצ'י לביני נוצר קשר כלשהו. הוא דאג לי, אני דאגתי לו, ולמרות שידעתי שהוא אוהב אותי, זה אף פעם לא הספיק לי, כי אני אהבתי אותו הרבה יותר משהוא ידע. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הבחור שגדול ממני בעשר שנים, ועד עצם היום הזה לא הפסקתי לאהוב אותו, לא משנה מה סיפרתי לעצמי.

ליבי נשבר כשארצ'י התחיל לצאת עם סרפינה, אחותי למחצה. הם נפגשו דרך פגישה שאמא ארגנה בין ילדיה מבעלה הראשון לבין ילדיה החורגים – מפגש שאליו, כמובן, לא הוזמנתי – ושם ארצ'י פגש בסרפינה. כיוון שאין ביניהם באמת קשר דם, השניים התאהבו וכעבור שנה בה הם יצאו, ארצ'י כרע ברך והציע לה נישואים. סרפינה, כמובן, הסכימה.

אני לא אשכח איך ברחתי לחדרי לבכות את נפשי החוצה כששמעתי על זה מארצ'י, שבא לבקר והביא לי במתנה כמה סופגניות שוקולד, המאכל שבזמנו היה האהוב עלי. הייתי בת שש-עשרה אז, צעירה עדיין וקטנה מידי, והרגשתי בחזי איך הלב שלי נמחץ, נשבר לרסיסים.

אבל למרות הכל, אפילו אחרי זה, המשכתי לאהוב אותו. המשכתי לאהוב אותו שנתתי את הפעם הראשונה שלי לקיגן, ה"חבר" שלי בזמנו, בזמן שחשבתי על ארצ'י ובכיתי תוך כדי. אהבתי אותו גם כשנסעתי לאירלנד לתוכנית חילופי תלמידים. המשכתי לאהוב אותו גם כשהכרתי בחורים חדשים. המשכתי לאהוב אותו כשהכרתי את אוֹנִיל. המשכתי לאהוב אותו גם כשראיתי בפעם הראשונה את אביו של אוניל מכה אותו עד זוב דם. המשכתי לאהוב אותו גם כשראיתי את אוניל בוכה, מתפרק בידיי, נשבר כולו. המשכתי לאהוב אותו גם כשמצאתי את עצמי עומדת בין אוניל לאביו, חוטפת מכות במקומו.

רק כשאוניל מת, הפסקתי לאהוב את ארצ'יבלד היילנד. כי כשאוניל מת, משהו בתוכי מת איתי. כל רגש שהיה בי, של אהבה או של כזב או של עצב או של אושר, מת.

מחר אני עתידה לעלות על טיסה בחזרה לעיר. אני כבר בת שמונה-עשרה וחצי, לא ילדה קטנה. אני אישה בוגרת, שעברה הרבה בשנתיים שבילתה באירלנד. אני אישה שמוכנה לחזור למקום שהכיל את כל הזכרונות הטובים והרעים שלה.

קוראים לי רומיין רוס, וזה הסיפור שלי.

הסיפור על איך, כנגד כל רצונותיי, התאהבתי בארצ'יבלד היילנד. שוב.

~*~*~

אז מה דעתכם? שווה ניסיון?

אוהבת הכי הכי הכי הכי,

אלכס 3>