ערב טוב לכולם! :)

אני מעלה עוד פרק, כי מחר עתיד לעלות פרק דיי אנגסטי (יעני ממש ממש כבד) ואני רוצה להכין את הקרקע בשבילו.

אז... .תהנו :)

~*~*~

           פרק עשרים-ושש

נתתי לכוחות לזרום בורידי, בעורקי, עד שהרגשתי אותם בכל חלק בגופי. “יופי, אנג'לה,” אפולו עודד – דבר שהוא לא עשה בעבר, והתחיל לעשות עכשיו, אחרי השיחה האינטנסיבית שהייתה לנו. “עכשיו תתרכזי בשליטה שלך, ולא בכוח עצמו, אחרת זה לא יעבוד, כמו הפעמים הקודמות.”

הנהנתי בדממה, מכווצת את שפתי בריכוז. התמקדתי על השליטה שיש לי בכוח, כמו בשלשלאות שכולאו את הכוח. “עכשיו תנסי לעשות משהו,” אפולו הדריך.

לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי וחשבתי, תרעדי, אדמה! תרעדי!

שום דבר לא קרה, והרגשתי איך תסכלו מבעבע בי. “לא נורא, אנג'לה, תמשיכי לנסות,” אפולו התעקש.

“אבל זה לא עובד!” התעצבנתי. “למה זה לא עובד?! אני עושה את כל מה שאתה אומר לי!”

“חוסר-סבלנות לא יעזור לך, פשוט תנשמי עמוק ותנסי שוב,” הוא אמר ברוגע, כאילו אין לו שום בעיה בעולם.

שלחתי לו מבט מרוגז. “לפעמים אתה ממש מרתיח אותי, אפולו.”

הוא משך בכתפיו. “לא משנה את הסיטואציה בה את נמצאת. קדימה, אנג'לה, לא להתמהמה.”

דחקתי את העצבים הקפוצים שלי ולקחתי נשימה עמוקה. עצמתי את עיניי פעם נוספת, וחשבתי על השליטה שלי בכוח שזרם בורידי כל עוד טמפסט ישנה. ובכל הרצון שלי צעקתי בראשי, תרעדי אדמה!

ואז זה קרה; הרגשתי כאילו האוויר סביבי מתערבל, וחום מוזר התפשט בגופי. הרגשתי שמשהו מתחיל לרעוד, וכשפקחתי את עיניי ראיתי שהאדמה רועדת מעט. תדהמה התפשטה בי, והרעידה נעצרה, אבל לא היה לי איכפת. חיוך התפשט על פני בבת אחת, והסתכלתי על אפולו בציפייה, רואה שהוא מחייך חיוך נדיר לעברי. “עשיתי את זה!” קראתי בהתרגשות, ורצתי לעברו, קופצת עליו בחיבוק.

הוא פלט צחוק קצר. “כן, אנג'לה, עשית את זה,” הוא אמר, מחבק אותי חזרה.

צחקתי צחוק משוחרר, מרגישה הקלה שסוף-כל-סוף משהו הולך, אבל השמחה הייתה קצרת-מועד, כי בבת אחת חשתי בתשישות עוטפת אותי מכל כיוון. עפעפיי כבדו על עיניי והרגשתי איך שינה מתפשטת בגופי, ואיך טמפסט קמה מתרדמתה בראשי ושואגת בזעם...

התעוררתי כשהייתי בחדר, שכובה במיטתי. סטריידר היה בחדר מלבדי, קורא איזה טקסט בחשמל. כשראה שהתעוררתי, הוא הביט בי בדאגה. “את בסדר?” הוא שאל, קם ממיטתו ומתיישב על קצה מיטתי. “אפולו הביא אותך חזרה לחדר ונראית חיוורת.” הוא חפן את לחי באחת מידיו.

“אני בסדר, סטריידר,” אמרתי, מחייכת חיוך רפה. “רק עייפה. לשלוט בכוחות האלו זה לא דבר קל.”

הוא גחך. “אני בטוח.”

לפתע, מבלי שהייתי מוכנה לזה, שאגת זעם נשמעה בראשי. עיניי נפערו בהפתעה, ואחזתי בראשי בחוזקה, מנסה לעמעם את הרעש שהיא יצרה בראשי. סטריידר נבהל, הסתכל עלי בדאגה, וראיתי ששפתיו נעות אבל לא שמעתי דבר. שמעתי רק את טמפסט.

את בגדת בי! היא צרחה. את בגדת באמון שלי! את אמרת שלא תשתמשי בכוחות שלי! שלי! לא שלך! חתיכת ילדה כפויית טובה! אני שונאת אותך! מתעבת אותך! אם את רוצה לשלוט בכוחות שלי את חייבת לתת לי את הגוף שלך! זה רק הוגן! תהיי את כלואה פה במקומי! תרגישי את איך זה מרגיש שאת לא יכולה לעשות דבר בשביל לשלוט בגוף!

מיגנרה נוראית תקפה את ראשי, ואני ראיתי רק שחור בעיניים שלי. טמפסט, תירגעי, בבקשה, התחננתי אבל הזעם של טמפסט היה בלתי ניתן לעצירה.

הייתי מודעת באופן קלוש לכך שעולם סביב רעד, שרעמים נשמעו בחוץ, ושמבול ירד. הייתי מודעת באופן חלקי לעובדה שאנשים צעקו דברים, שידיים נערו את כתפיי. כל שהרגשתי היה את טמפסט ואת זעמה הבוער.

הכאוס הוא שלי! היא שאגה. הכאוס הוא שלי! שלי! שלי!

טמפסט! קראתי ביאוש.

ולפתע משהו חזק נחת על פני, והרגשתי איך עיניי נעצמות, ואיך החושך מאפיל עוד יותר, ואני שוקעת אל תוך תהום, נופלת... וממשיכה ליפול...

*

“רוזה... רוזה...”

“לא! תושיט לי את ידך, ברוק! אל תוותר!”

“רוזה... א-אני...”

“ברוק!!!”

קמתי בבת אחת, מתיישבת בחדות, מתנשפת ומזיעה. כאב חד פילח את ראשי, גורם לי להתכווץ, וכשהרמתי את ידי למצחי, הרגשתי שם תחבושת. שמתי לב שאני גם לא בחדר שלי במגורים; הייתי במרפאה של הקולג'.

נזכרתי במה שקרה לפני שאיבדתי את ההכרה, בטמפסט הצווחת, וכשחיפשתי אותה בראשי מצאתי שהיא... איננה. כלומר, לא איננה לגמרי. הרגשתי בה במעומעם, אבל היא הייתה שקטה, דוממת.

דלת המרפאה נפתחה ולתוך החדר נכנס פרד, כשראה שאני ערה, ראיתי שכתפיו הנוקשות התרככו מעט. “אנג'לה,” הוא אמר בקולו המוך, מתיישב ליד מיטתי. “איך את מרגישה?”

חשתי בעקצוצי בכל גופי – התגובה הרגילה שאני מקבלת כשאני לבד עם פרד והוא קרוב אלי. “אני בסדר,” אמרתי בלחש. “אני... טמפסט איבדה שליטה, זה הכל.”

הוא הנהן בהבנה. “אפולו אמר את אותו הדבר – היא התרגזה שלקחת ממנה את השליטה בכוחות, נכון?”

הנהנתי. “התרגזה זה בלשון המעטה.”

פרד נאנח, ולפתע הוא חפן את פני בידו ולקח אותי אליו בחיבוק. “אני שמח שאת בסדר,” הוא אמר בשקט. “הדאגת אותי – את כולנו.”

הייתי המומה מעט מגילוי החיבה הזה, אבל הכרחתי את גופי להירגע – דבר שלא היה קשה, כי כמו תמיד, בזרועותיו של פרד הרגשתי את הבטחון הזה שלא ידעתי לומר מאיפה בא. חיבקתי אותו חזרה, מתענגת בתחושה של גופו השרירי והחם מוחץ אותי אליו.

“איך שיתקתם את טמפסט?” שאלתי, שוברת את הדממה ומתנתקת מפרד, אשר, ידיו עדיין חפנו את פני.

פרד צמצם את עיניו במעין כעס מלווה בעצב. “היינו צריכים להכות אותך ממש חזק בשביל שתאבדי את ההכרה. לצערי, זה הוביל לכך שפתחת את המצח.” הוא הצביע על התחבושת שעל מצחי. “אבל זה צריך לעבור עד סוף השבוע, שזה חג המולד.”

הסמקתי מסיבה לא ברורה. “אני מבינה.” מלמלתי.

פרד סרק את פני במבטו וראיתי שנחיריו התרחבו. “אני חושב שהגיע הזמן שאספר לך כמה דברים,” הוא אמר לפתע.

הסתכלתי עליו בבלבול. “דברים כמו... מה?”

הוא הוריד את ידיו מפני, וחסרון עורי על עורי היה מורגש עד לכדי שהשתוקקתי שהוא יחזיר את ידיו לאן שהיו – אך הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב ככה. תהיתי אם המשיכה ההיסטרית הזאת שיש לי אליו תפסק אי פעם, כי הרי אין לי שום סיכוי איתו – זה מובן מאליו, בגלל היותו האלפא, ושיש לו בטח מלא בחורות שעומדות אצלו בתור, ורק מחכות שהוא יאמר את המילה והן יקפצו ישר למיטה איתו.

ידי נקמצו לאגרופים לאור המחשבה על פרד עם מישהי במיטה – מישהי שהיא לא אני.

אני באמת צריכה להפסיק עם ההדלקות המטופשת הזאת, חשבתי לעצמי בעגמומיות. כי זה לא מוביל אותי לשום מקום.

לרגע ציפיתי שטמפסט תענה לי או משהו כזה, אבל נזכרתי שהיא אילמת כרגע, אחרי המכה החזקה שהונחתה עלי.

“נתחיל בסטריידר,” קולו של פרד חדר למחשבותיי ואני התמקדתי בו שוב. “סטריידר הוא לא פטרון טירון כמו שכולם חושבים.”

“זה לא חדש לי,” אמרתי. “עליתי על זה ברגע שראיתי כמה הוא קרוב אליך.”

“יש סיבה למה הוא כל כך קרוב אלי,” עיניו של פרד לא משו מעיניי. “כמו שבכל מילניום נולד אלפא, כך גם בכל מילניום נולד בטא – זה לא מידע נפוץ, ורק אנשי-הזאב שמתרועעים עם האלפא והאלפא עצמו יודעים על כך. סטריידר נולד להיות הבטא שלי.”

מצמצתי בהפתעה. “אז הוא בעצם כמו יד-ימינך.”

“אפשר להגיד,” פרד הנהן. “אבל, שבניגוד לאלפא של המילניום, הבטא לא חיי לנצח. הוא יחיה אלף שנים, וימות ברגע שזמן כהונתו של האלפא שלו יגמר. כלומר, סטריידר יחייה כל עוד אני מכהן.”

לזה לא ציפיתי. הייתי המומה, ומצאתי את עצמי פוערת את פי בהלם. “אז חייו של סטריידר תלויים בהיותך האלפא?” שאלתי בחוסר-אמון.

“בדיוק,” פרד הנהן. “אני מספר לך את זה עכשיו כדי שתוכלי להבין למה הוא חלק מהעוזרים הכי קרובים שלי.”

“הנחתי ככה,” מלמלתי יותר לעצמי מאשר לו, מסיטה את מבטי מעיניו האדומות. “אבל למה עכשיו? למה לא סיפרת לי קודם?”

“לא ממש חשבתי על זה עד שנזכרתי שזה בטח נראה לך מוזר שהוא כל הזמן מסתובב איתנו,” פרד אמר, הגיון בדבריו. לפתע אחת מידיו הסיטה קצוות שיער שנפלו לפני, ועיניי הובזקו לעבר האדומות שלו. הסמקתי פעם נוספת, מרגישה ששפתיי יבשות.

אבל אז נזכרתי בסאלי, ובעובדה שהיא אוהבת את פרד. חיבבתי את סאלי; היא הייתה אשת-הזאב הראשונה שלא התנהגה אלי מגעיל. וגם ככה הרגשתי דברים מטומטמים כלפי פרד – לא הייתי צריכה להחמיר את המצב. לפתי את פרקי ידיו של פרד, משפילה את מבטי. “אני...” פלטתי, לא יודעת מה אני מנסה להגיד.

פרד הוריד ממני את ידיו ואני התכווצתי כשחשתי שוב בחסרונו. “נפרדתי מסאלי בשביל לא לפגוע בה,” הוא אמר לפתע, גורם לי להרים א מבטי אליו. “היא הרגישה יותר מידי דברים כלפי שלא יכולתי להחזיר. אני מחבב אותה – אבל כעוזרת טובה וידידה קרובה, ולא כמאהבת. נתתי לזה להמשך יותר מידי, ואני מצטער על כך, אבל הכי חשוב זה שעכשיו היא פנוייה.”

הבטתי בו בתדהמה. לא ציפיתי ממנו לכזאת כנות או ישירות, או שבכלל יספר לי למה הוא נפרד מסאלי. עיניו כלאו את שלי, ואני הרגשתי פעם נוספת סומק מציף את פני. “אני מצטערת,” לחשתי. “לא הייתי צריכה להתערב לך בעניינים. פשוט, ברגע שראיתי את סאלי בוכה...”

“הרגשת שאת צריכה לעשות משהו,” הוא השלים את דברי בהנהון יחיד. “אני מבין.” הוא קם ממקומו לפתע. “ביום שישי, בערב חג המולד, אנחנו יוצאים למסעדה כולם ביחד. את מוזמנת להצטרף אלינו.”

חייכתי לעברו חיוך מעט רועד. “אני אשמח.”

הוא הנהן. “עד אז, אני רוצה שתשארי כאן ותבריאי,” הוא הצביע שוב על מצחי.

“אין בעיה,” לחשתי, מרגישה תחושה מוזרה בחזי. כמו מעין כאב כזה, אבל לא בדיוק. וכשפרד יצא מהחדר, הכאב הזה התעצם. לא ידעתי למה אני מרגישה משהו שכזה, ולקחו לי כמה דקות של שכיבה במיטה בשביל לפענח שמה שחשתי היה לו פחות ולא יותר מכמיהה.

כמהתי לפרד, לתשומת הלב שלו, למגע שלו, לו עצמו, יותר משכמהתי לכל דבר אחר בחיים שלי.

~*~*~

מקווה שאהבתם!

ראיתי שיש לכם תגובות מעורבות לגבי אנג'לה והדמות שלה - אני יכולה להגיד לכם משהו קצת מאחורי-הקלעים עליה, ששמתי בה חלק נכבד מהתכונות הרעות שלי (ואולי גם הטובות, אבל פחות) בשביל לנסות ולעשות אותה לא מושלמת. לכן יש סיבה שאתם לא אוהבים אותה במיוחד - אבל אתם עדיין לא יודעים הכל עליה. אז אני מציעה לכם לחכות קצת בסבלנות ;)

אוהבת הכי הכי הכ הכי הכי בעולם,

אלכס 3>

אחה"צ טובים לכולם..

אין לי שוב זמן לענות לכם על התגובות. עמכם הסליחה.

תהנו..

~*~*~

           פרק עשרים-וחמש

הבוקר שלמחרת שבירתם של סאלי ואפולו התחיל חג המולד – ולכן גם חופש. מן הסתם לא היה לי לאן ללכת אז נשארתי בקולג', וכמוני גם האלפא ועוזריו. כשקמתי, אף אחד לא היה בחדר – בטח יצאו להתאמן או לעשות אימונים למיניהם. אבל הפעם, התרגזתי לאור מחשבה זאת.

כי הייתי צריכה לקחת את פרד לשיחה רצינית.

הלכתי לארוחת הבוקר, ולא כולם היו שם – בכל זאת, חלק נכבד מהתלמידים חזרו הבייתה – אבל ראיתי שגרג נמצא שם אז התיישבתי לצידו, שולחת מבטים חוששים להייזל ושארלוט, שישבו לבדן בשולחן שלהן. לשארלוט, כמוני, לא היה לאן לחזור גם אם היינו רוצות. בית היתומים לא קיבל אנשים בני שמונה-עשרה ומעלה.

“מה קורה?” שאלתי את גרג, מכניסה לפי חתיכת בייקון.

הוא משך בכתפיו. “לא הרבה,” הוא השיב. “לפחות לא אצלי.” הוא לכסן לעברי מבט רב-משמעות.

צחקתי במבוכה. “כן, טוב, לא אשמתי שאני, אה, עסוקה.” מלמלתי מנערת את ראשי לאור המחשבה. “תגיד, אתה יודע איפה פרד?” החלפתי נושא.

“יצא עם אפולו וסטריידר לפגוש את אדריאה ולואיס שעכשיו בעיר,” גרג ענה באדישות. “למה?”

“אני צריכה לדבר איתו,” השבתי בשקט. “ומי אלו אדריאה ולואיס?”

“הם נביאים.”

מצמצתי כמה פעמים, בוהה בגרג בחוסר-הבנה. הייתי בטוחה שהוא צוחק עלי או משהו כזה, וחיכיתי לפאנץ'-ליין, אבל כשזה לא בא, גבותיי נורו כלפי מעלה בהפתעה. “נביאים?” שאלתי בחוסר-אמון.

גרג לכסן את עיניו החומות לעברי. “כן, וויין, נביאים,” הוא אמר. “לא שמעת עליהם?”

“על נביאים או על השניים האלה באופן כללי?ֿ כי על כל זה לא שמעתי,” אמרתי, נפעמת.

גרג נאנח, כאילו אני איזו מעמסה. “נביאים הם בני-אדם שנולדו עם יכולת נבואית. ישנם כל מיני סוגים של נביאים – כאלה שרואים לעתיד, שזה הרוב; כאלה שרואים לעבר, שזה פחות נפוץ; וכאלה שרואים הכל, שזה הכי נדיר. אדריאה היא נביאה שרואה הכל, בזמן שלואיס הוא נביא שרואה לעבר.” עיניו של גרג הוסטו הצידה לפתע, וראיתי את מלינדה מונרו, אחת מהשומרות שנמצאות בקולג' גם כן, מתקרבת אלינו עם ארוחת הבוקר שלה. היא הייתה אשת-זאב יפהפייה, כמו כל האחרות, אבל היה בה משהו שגרם לי לתחושת-בטן לא טובה. זה לא היה משהו במראה שלה – עם השיער החום הגולש שלה ועיניה החומות-ירוקות הכהות, שלא לדבר על הגוף החטוב והשזוף המהמם שלה – אלא משהו... פשוט בה. לא יכולתי להסביר זאת.

לא יצא לי לדבר איתה, וראיתי אותה רק פעמים אחדות. אבל עכשיו, כשהיינו רק היא, גרג ואני, הרגשתי משהו לא טוב כלפיה. יכול להיות שזו סתם אינטואיציה או משהו כזה, אבל זה לא שינה הרבה – אני לא שופטת אנשים רק על פי תחושת-בטן שיש לי כלפיהם.

“בוקר טוב,” אמרה מלינדה בחיוך. “מה שלומכם הבוקר, אובריאן, וויין?”

“הכל מעולה, מונרו,” גרג הנהן לעברה, חיוך קטן על פניו. “בדיוק הסברתי לוויין על נביאים.”

הנהנתי קלות. “אני עדיין מופתעת שיש עוד סוג של, אה, יצורים בעולם.” הרמתי גבה מבולבלת לעבר גרג.

הוא הנהן. “הם מהווים אחוז מהאוכלוסייה, הנביאים, ומתייחסים אליהם בכבוד רב ובזהירות רבה בגלל מספרם המועט.”

מלינדה צחקה. “אני רואה שאת עוד לא יודעת הרבה דברים על העולם שלנו, וויין,” היא אמרה, וניצוץ כלשהו חלף בעיניה וגרם לי לרעד קל. משהו בה בהחלט לא מצא-חן בעיניי.

“בשביל זה אני כאן,” אמרתי בשקט.

שארתי הארוחה עברה בשיחת חולין על כל מיני דברים זוטרים, ובסופה החלטתי לחכות לפרד בחדר. לקחתי ספר רנדומלי מהספרייה וחיכיתי לשלושה שיחזרו, והם חזרו שעה לפני ארוחת הצהריים. ברגע שהם נכנסו לחדר, ראיתי שסטריידר פונה לדבר איתי, ואפולו שולח לי מבט לא מובן ומעט מתפלא, אבל לא איתם רציתי לדבר היום. “פרד?” אמרתי לעבר האלפא, אשר היה בגבו אלי.

הוא הסתובב מעט להסתכל עלי. “כן, אנג'לה?”

“אפשר לדבר איתך?”

אם הוא היה מופתע מהבקשה שלי, הוא לא הראה את זה. במקום זאת, הוא הנהן, ואני פתחתי את הדלת, יוצאתי כשהוא הולך מאחורי, ואז לצידי. הובלתי אותנו בדממה אל עבר החצר הקדמית, שם לא היו כלל אנשים. לקחתי אותו לאחד הספסלים והתיישבתי, הוא מתמקם לצידי.

החלטתי לגשת ישר לעניין. “אתה פגעת בסאלי.”

ֿֿכנראה שלזה הוא כלל לא ציפה, כי הוא לכסן מבט תמה לעברי. “איך סאלי בדיוק קשורה...?”

אוי לא, הנה את מתחילה, טמפסט מלמלה בראשי אבל אני התעלמתי ממנה, מרגישה את ניצוץ הכעס נדלק בתוכי. “אתה נפרדת ממנה אתמול,” זה יצא בטון מעט מאשים. “ושברת לה את הלב.”

פניו של פרד היו ריקות מהבעה. “אני לא מבין איך זה בדיוק קשור אלייך.”

אני לא יודעת למה, אבל המילים שלו חתכו את ליבי כמו סכין. “זה קשור אליי, כי אתמול היא התרפקה בזרועותיי, בוכה את הנשמה שלה החוצה!” אמרתי, קולי מתגבר.

“תירגעי, אנג'לה,” קולו של פרד ירד בכמה אוקטבות, נהפך לדומיננטי, כמו שקול של אלפא פוקד צריך להיות. “ומה שקורה בין סאלי וביני זה לא עניינך.”

ושוב הרגשתי את ליבי דואב – ולא הבנתי למה, לעזאזל! “איך יכולת לשבור לה את הלב ככה, פרד?!” כעסתי. “חשבתי שאתה, מבין כולם, לא תשבור לאף אחת את הלב ככה!”

“אנג'לה,” קולו היה מזהיר, פניו מאפילות. “אל תתערבי.”

הייתי בהלם שהוא סוגר את עצמו בפני ככה. “אבל - “

הוא קם ממקומו. “זה כל מה שרצית לדבר איתי עליו?” הוא קטע אותי בקול מעט חד. הבטתי בו בתדהמה, נפעמת מהעובדה שהוא נותר רגוע ושליו, כאילו שום דבר לא יכול לעצבן אותי. “אם כן, אז אין טעם בשיחה הזאת.”

והוא פשוט פנה והלך. הרגשתי איך דמי עולה לראשי, וצעקתי אל עבר גבו המתרחק, “חשבתי שאתה אוהב לפגוע באנשים, בגלל היותך האלפא של המילניום והכל! מסתבר שטעיתי!”

המילים שלי לא השפיעו עליו כלל, כי הוא לא עצר, לא סובב את ראשו לעברי, אלא רק המשיך ללכת. לתדהמתי הוא אפילו הוציא סיגריה מכיס מעילו – ממתי הוא מעשן? - וטחב לפיו. פי היה פעור, והרגשתי שאני חסרת-מילים.

סוף-כל-סוף, טמפסט אמרה בתוכי בקול משושע. מישהו שיכול להעמיד אותך במקום.

“הוא לא העמיד אותי במקום!” התלהמתי, פניי מאדימות.

תמשיכי להגיד את זה לעצמך אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב, טמפסט צחקה.

“אררג!” נהמתי בתסכול, בזמן שטמפסט פשוט המשיכה להתגלגל מצחוק, הטיפשה. אילו היה לה גוף, הייתי חונקת אותה. המחשבה רק גרמה לה לצחוק יותר ואפילו לחרחר.

רוח מטומטמת!

*

בארוחת הערב ישבתי בין אפולו וסטריידר. עדיין הייתי מעוצבנת מפרד ומהדרך בה הוא השתיק אותי – אררג! - אבל סטריידר הצליח להוציא אותי מזה באמצעות דיבורים על כל מיני שטויות כמו שסטריידר יודע. אפולו לצידי היה שקט, אבל האזין לשיחה אף על פי כן. הזאבים האחרים בשולחן מצאו את זה מוזר שאפולו ישב לצידי בנוסף לסטריידר – לסטריידר הם כבר התרגלו – וגם אני מעט הופתעתי כשהוא לקח את מקומו לידי. למעשה, מפעם לפעם אפילו תפסתי אותו מחייך חיוך קטן כשאמרתי משהו או צחקתי. תהיתי מה עובר עליו – ועל סטריידר, שגם נראה כאילו בוקר חג המולד הקדים בכמה ימים בכל פעם שצחקתי מאיזו בדיחה שהוא סיפר.

בינתיים, ראיתי שגרג שקוע בשיחה עם פרד – שגרם לי לרצות לבעוט בו! - ואת קורה מפטפטת עם מלינדה. מריה ואלברט, שהצטרפו אלינו הפעם לארוחת הערב, דיברו עם סאלי, אשר נראתה שוב חייכנית ופורחת כמו עצמה, אך לפעמים שלחה מבטים מלאי כמיהה לפרד שלא יכולתי לפספס ורק גרמו לי לכעוס אפילו יותר על פרד.

אבל מי שהכי הפתיעו אותי היו מייגן וסאמנת'ה, האחיות, אשר לא דיברו זו עם זו, וברום שישב ביניהם. “הם רבו?” מצאתי את עצמי פולטת, קוטעת את סטריידר באמצע משפט.

הוא הרים גבה, מסתכל לאיפה שאני הסתכלתי. הבנה נחתה על פניו. “אפשר לקרוא לזה ככה,” הוא אמר בשקט.

“מה זאת אומרת?” שאלתי, סקרנות מבעבעת בתוכי.

“את באמת צריכה להפסיק עם הרצון הזה לדחוף את האף שיש לך,” מלמל אפולו תחת האף, אבל יכולתי לשמוע את השעשוע הקל בקולו. מעולם לא שמעתי אותו מתבדח – וזה עשה לי קצת טוב על הלב לשמוע שהוא חזר לעצמו, רק בצורה טובה הרבה יותר ממה שהוא היה.

סטריידר שלח לו מבט זועף, אבל ענה לי. “ברום מחזר אחרי מייגן, וסאם לא מאשרת את זה במיוחד.”

חיכיתי שהוא יוסיף משהו... אבל כשהבנתי שזה הכל, חוסר-אמון לקח מקום בתוכי. “למה זה כזה משנה לסאם אם ברום מחזר אחרי אחותה הקטנה או משהו? זה לא כאילו זה טאבו לאנשים להיות ביחד.”

אפולו חייך חיוך קטן ומעט מרושע שכבר הכרתי – אבל הפעם היה לו זיק שובבי שלא היה לו בעבר. “סאם מקנאה, כי אחותה הקטנה מצאה את המיועד שלה לפניה.”

לקחו לי כמה שניות להבין את מה שהוא אמר, וחזרתי להביט בברום, סאמנת'ה ומייגן. עכשיו ראיתי מה שלא ראיתי קודם; ברום מחזיק בידה של מייגן, והבעתה של סאמנת'ה מלאה בקנאה יוקדת ואפילו עצב. “אה,” מלמלתי, מסתכלת על ברום ומייגן. הם באמת נראו טוב ביחד, עכשיו כשחשבתי על זה; מייגן עםשיערה השחור הכה, החלק והארוך, ועיניה הכחולות הצלולות, וברום עם עיניו הכהות ושיערו המתולתל. “אתם מקנאים גם?” מצאתי את עצמי שואלת.

אפולו וסטריידר החליפו מבטים תמהים. “מקנאים במה?” סטריידר שאל.

“בזה שהם מצאו מישהו שיהיה איתם עד לסוף חייהם,” הסברתי בשקט.

אפולו משך בכתפיו. “לי זה לא רלוונטי, כי אני לא איש-זאב.”

“ואני כנראה לא אמצא את המיועדת שלי,” סטריידר אמר בחצי-חיוך. “אז לא, אני לא מקנא.”

יש בזה מן ההיגיון; אחרי הכל, רק עשרים אחוז מאנשים הזאב מוצאים את ה"אחד" או ה"אחת" בשבילם. ומשום מה, ככל שחשבתי יותר על ברום ומייגן, כך מצאתי את עיניי נודדות לפרד, אשר פניו היו רציניות כתמיד, עיניו האדומות נעולות בריכוז על גרג, שיערו החום מלא המלא בגוונים מגיע לצווארו, ולא יכולתי שלא לתהות מי יהיו הבחורות ברות-המזל אשר יכבשו את ליבו של האלפא במהלך חיי הנצח שלו.

והכרחתי את עצמי להאמין שהצביטה שחשתי בליבי לאור המחשבה לא קשורה כלל לקנאה.

~*~*~

מקווה שאהבתם.

אוהבת הכי הכי,

אלכס 3>