קודם כל, היי לכולם :)

אני לצערי לא אעלה פרק בימים הקרובים כי אני יש לי משהו בצבא (חוזרת היום עד יום חמישי לבסיס -.-) וגם עוד לא כתבתי פרק, אז אני אשתדל בחמישי לכתוב פרק ולהעלות בהקדם :)

ועכשיו לגבי הפוסט - אני מקבלת הרבה שאלות מהקוראים על איך החיים שלי בצבא, מה אני עושה וכד'. אז החלטתי לעשות פוסט מרוכז של חיי בצבא. תהנו ;)

אז קודם כל נתחיל מפירוט התפקיד שלי. אני סמב"צית חי"ר - סמלת מבצעים בחיל רגלי - שמשמעותו הוא שאני יושבת בחמ"ל (חדר מלחמת) ואני אחראית על העברת דיווחים מבצעיים (לדוג': זריקת אבנים של פלס' לעבר כלי רכב, זריקת בקבוקי תבערה, פלישת פלס' לשטח ישראלי, וכו') לגורמים חשובים כמו קצינים, מפקדים למיניהם, כמו מעין חוליה מקשרת. את התפקיד הזה אני מבצעת בבסיס אשר שייך למנהל האזרחי - כמו מעין ראשות הממשלה מטעם ישראל באיזור יהודה ושומרון (איו"ש) שמשתפת פעולה עם הרשות הפלסטינית על מנת לשמור על השלום והשקט כמה שאפשר - ולבסיס הזה קוראים מת"ק, כלומר מפקדת תיאום וקישור. המת"ק אחראי על הנפקת היתרי עבודה/כניסה לארץ/לינה לפלס', כדי שיוכלו לעבוד ולהתפרנס ולעזוב אותנו בשקט בתכלס, ובנוסף לכך אנחנו מתאמים מעברים של שו"פים (שוטרים פלס') ממקום למקום, מצטרפים לסיורי מעצרים, וכן הלאה. אני בעצם עובדת בחמ"ל של הבסיס (לכל בסיס כמעט יש חמ"ל משלו ולכל חמ"ל יש תפקיד משלו. החמ"ל שלי מבצעי), ואני אחראית על הפצת דיווחים למפקדה הראשית של המנהל, אשר אחראית על 8 מת"ק בכלל איו"ש, ובנוסף לכך גם לחטיבה אשר המת"ק שלי יושב בגזרה שלה (סה"כ באיו"שׁ יש 6 חטיבות {חטמ"רים} אשר יושבות תחת פיקוד מרכז, והחטיבה שפועלת מולי יושבת תחת אוגדה 961 שהיא אחראית על כל איזור בקעת הירדן, החל מצפון ים המלח ועד בית שאן. החטיבה היא חטמ"ר 417 והיא יושבת תחת האוגדה הזאת). אני גם אחראית על תיאומים למיניהם של פלס' שצריכים לעבור בשטח אשר שייך לנו בשביל להגיע למקום מסוים, מתאמת סיורים של שמורות הטבע וכו'.

אז אחרי החפירה הזאת, אני יכולה להתחיל ולהסביר על החיים שלי בצבא מנקודת המבט האישית שלי (ד"א אם יש למישהו שאלות על מה שהסברתי, אתם מוזמנים לשאול :)).

אז התגייסתי ב-19 לאוגוסט, 2013, וכמו כל חיילת טריה ששרדה את שרשרת החיול בבקו"ם, הגעתי לטירונות בצריפין כשלא ידעתי מה מצפה לי. הטירונות שלי הייתה מעורבת גם עם קורס של סמב"ציות חי"ר, וזה לקח בערך חודש וחצי-חודשיים קשים של הסתגלות, למידה, והכרה של המערכת הזאת שנקראת צה"ל.

בתחילת הטירונות הייתי אופטימית, במצב רוח חיובי למדי. הייתי נחמדה לכולם, התחברתי כמה שאפשר, ובסך הכל אפשר אפילו להגיד שנהניתי. הדמעות התחילו בסביבות השבוע השני לטירונות כשנקעתי את הקרסול.

היה לי קשה לזוז, והמאמץ הפיזי לא עזר לקרסול המסכן שלי. אני בכיתי המון, חירפנתי בטח את המפקדות שלי, וברגעים ההם רק מישהי אחת נותרה לצידי: מישהי שאני עדיין בקשר איתה היום, היחידה מהטירונות שבאמת התחברתי אליה. דתיה מהמרכז כמוני, היא תמכה בי ועזרה לי כמה שיכלה וממש אהבתי אותה על זה.

היינו ממש צמד-חמד לשארית הטירונות והקורס, בזמן שכל הבנות האחרות התבררו כמגעילות/דו פרצופיות/פקאצות/פרחות מהסוג הגרוע/כל דבר אחר שתוכלו להעלות בדמיונכם. קרו עוד הרבה דברים במהלך החודש-חודשיים בצריפין, אבל אני לא אדכא אתכם. זה לא ככה אצל כל אחד. לרוב, אנשים נהנים הכי הרבה בטירונות ובקורס. לי פשוט זה לא קרה, אלא פסח מעלי.

בסופו של דבר, הגיע שלב השיבוצים, ואני נשלחתי למת"ק. חשבתי שעולמי חרב עלי, בעיקר כי לא ידעתי לאן אני הולכת, ואז הגעתי למפקדה בבית אל, ובכיתי עוד קצת. הייתי בטוחה שהמקום הזה לא בשבילי, ושאני צריכה למצוא כל דרך רק לצאת משם.

שובצתי במת"ק יריחו, בסופו של דבר. למי שלא יודע, יריחו נמצאת בצפון ים המלח, מרחק של כחצי שעה מירושלים מזרחה. המת"ק יושב ממש בפאתי העיר. במת"ק יש 10 קצינים, וכ-20 חיילים נוספים, משמע כלום אנשים. בהתחלה כמובן לא התחברתי לאף אחד, והייתי בטוחה, שוב, שעולמי חרב עלי ושהשירות שלי הולך להיות חרא, אבל בסופו של דבר הצלחתי להתחבר עם עוד כמה מש"קים שהגיעו באותו היום שאני הגעתי והצלחתי, במידה מסוימת. נכון לכרגע אין לי מישהו שאני יכולה להחשיב כחבר-נפש בבסיס. כולם נחמדים, אבל בזה זה נגמר.

השירות שלי, מבחינת תנאים, הוא מעולה. אני יוצאת שבוע שבוע (לא כולל את השבוע הנוכחי עקב נסיבות צה"ליות), אני 12 שעות בחמ"ל, ואז 12 שעות חופשייה לישון כאוות נפשי, אני פתורה ממסדרים/נקיונות/מטלות למיניהן, ובסך הכל זה דיי חיים טובים. העבודה אומנם יותר מעצבנת מקשה, אבל בסה"כ אין לי הרבה על מה להתלונן באספקט הזה. זה דיי חיים של עלי-באבא מה שהולך שם.

אבל מבחינה חברתית... כבר הרבה זמן לא יצא לי להכיר אנשים חדשים עד שהגעתי לצבא. החברות שיש לי הן מהתיכון ומהחטיבה, ולכן לא באמת היה לי את הצורך להכיר אנשים חדשים. ועכשיו שמו אותי בכור היתוך ואני צריכה להכיר אנשים ממגזרים שונים (דרוזים ובדואים, אפילו) ולהתחבר עם בנות שבאזרחות בחיים לא הייתי מתחברת, הכל כדי שהשירות שלי יהיה יותר טוב ויותר נינוח. אחרי הכל אף אחד לא רוצה להעביר את השירות לבד.

אבל זה קשה מאוד, כל השבוע הזה לעבוד קשה בחמ"ל וגם בחיים האישיים בצבא. ואז אני חוזרת הביתה... והכל טוב שוב. בשבוע בבית אני פשוט נהנית, לא עושה כלום מלבד לכתוב, לקרוא, לצאת עם חברות, ולבלות עם המשפחה. ואז אני בבסיס ושוב הכל שוקע.

זה כמו רכבת הרים שהבסיס זה התחתית (שזה דיי הגיוני, כי בסיס הוא תחתית {בדיחה מפגרת, עזבו}).

מישהי שאלה אותי בתגובות של הפרק הקודם (שעוד לא יצא לי לענות עליהם, אך אעשה זאת בעתיד הקרוב) אם עדיף שירות לאומי או צבא. אז ככה: שירות לאומי לא יעזור למדינה מבחינה בטחונית. נכון, זה סבבה ועוזר ומגניב, אבל הצבא הוא מה שישמור לכם באמת על המדינה. בלי צבא, אין לנו מדינה. בלי צבא, הטילים ימשיכו להתעופף. בלי צבא, המדינה תמחק ותהיה שואה שנייה ליהודים. בלי צבא, הכל ירד לטימיון.

אם אתם אוהבים את המדינה שלכם, תסבלו שנתיים או שלוש או ארבע או עשרים בצה"ל כדי שתוכלו לתת את חלקכם ובככה לתרום למערך הכללי של בטחון המדינה. אני לא אומרת את כל זה כי אני ימנית/חיילת צהובה, אני אומרת את זה כי זו המציאות הברוטאלית. אין מה לעשות, זה הוכח שכשצבא הוא חלש - או כשאין צבא - אנשים אנטישמים רוצים למחוק אותנו מהיקום.

אז תחשבו על זה בזמן הצו הראשון, בזמן המיונים, בזמן שבו אתם צריכים להחליט. תקחו אפילו שנה במכינה קדם-צבאית אם אתם עדיין לא מוכנים להתגייס. אבל העיקר תתגייסו, לא משנה לאיזה תפקיד - מש"קית ת"ש, טבח, מנקה, ווטאבר - ותעשו את העבודה. בצבא כל תפקיד חשוב: בלי הטבח, איזה אוכל הלוחמים יאכלו? בלי מש"קית ת"ש, איך מישהו עם בעיית אנמיה יקבל תנאים המגיעים לו? בלי נהג צבאי, איך קציני יגיעו ממקום למקום באירועים חשובים ודחופים? בלי אפסנאי, מי יסדר את האפסנאות וידע להגיד לכם איפה נמצא כל דבר?

תחשבו על זה לפני שאתם מחליטים שצבא זה לא בשבילכם. אין דבר כזה לא בשבילכם. זה לא בית-ספר פה: מילא יש נערים שהמערכת הלימודים במסגרת בית ספר לא מתאימה להם. אפשר להבין. צבא מתאים לכולם, כי צבא זה חיוני לחיים ולבטיחות שלנו. אם לא יהיו לוחמים, מי יגן על ההורים שלכם כשפלסטיני יחליט שיש לו חשק עז להתפוצץ היום דווקא ליד הרכב שלהם? מי יגן על האחים שלכם כשיהיה פיצוץ באוטובוס שלוקח אותם לבית ספר?

אז עד כאן לפוסט הזה! (מרגישה מעט צהובה, יעבור לי ברגע שאגיע לבסיס).

אוהבת המון ומקווה שתשארו איתי עד הסופ"ש הקרוב, 

אלכס 3>