היי כולם:)

טוב אז כתבתי קטע קצר. החלטתי להעלות אותו בהיעדר סיפור חח

הקטע קשה לקריאה, אז למי שיש בעיה עם תכנים אלימים וסקסואלים רצוי שלא יקרא.

תהנו..

~*~

כששמעתי שאני מת, רציתי לבכות. אבל הדמעות לא באו. המחנק בגרון לא הופיע. ידיי לא רעדו.

במקום לבכות כמו בן-אדם נורמלי, לא הרגשתי דבר. עיניי היו נעוצות באופק, גופי רפוי וחסר משקל, ליבי שקט בחזי. כל מה שהכרתי נעלם, והנה אני כאן, יושב, מסתכל אל הקו הדק שמפריד בין הים לשמיים אי-שם, במקום רחוק מהמקום שאני מכיר.

חשתי יותר משראיתי שמישהו החליק למושב לידי. נערה. שיער בהיר ארוך ומסולסל. עיניים תכולות כמו הים. אפילו שלא ראיתי אותה כבר שנים, זיהיתי אותה. “מינדי.”

מזווית עיני ראיתי אותה מהנהנת. “ג'וש.”

“אז לכאן מגיעים,” חשבתי בקול רם. “חשבתי שיש גן-עדן או גיהנום אחרי המוות.”

“אלו סתם אגדות,” מינדי אמרה, “בסופו של דבר, גם המתים לא עוזבים את הארץ.”

“ואני כבר קיוויתי לראות מלאכים,” לא היה דבר יבש יותר מקולי.

“מי יודע,” היא אמרה, קולה מהורהר, “אולי אנחנו מלאכים בעצמנו. אסור לך לעולם לקבע את המחשבה.”

“אני יודע מה אני,” אמרתי, “אני מת.”

מינדי נאנחה. “תסתכל עלי, ג'וש.”

“אני בסדר, תודה.”

“ג'וש,” היא התעקשה, “לא ראית את אחותך כבר שש שנים. תסתכל עלי.”

לקחתי נשימה עמוקה שלא נזקקתי לה והפניתי את ראשי הצידה. עיניים כחולות התנגשו בשלי. “יופי,” היא אמרה, פניה רציניות, “עכשיו תגיד לי מה קרה.”

“למה את מתכוונת?”

“אתה לא מתת מכלום,” היא ציינה, “משהו הביא למותך. תגיד לי מה זה היה.”

“בפעם האחרונה שבדקתי, אני האח הגדול מבינינו,” אמרתי בטון צונן.

היא נאנחה שוב. “כבר שכחתי כמה אתה מתיש,” היא הנידה בראשה לשלילה ואז שלחה לי מבט יוקד. “למה אתה מת, ג'ושוע?”

מה כבר יכולתי להפסיד מלספר לאחותי הקטנה למה מתתי? זה לא כאילו אני צריך לרצות מישהו. “מנת-יתר.” אמרתי, משכתי בכתפיי, וחזרתי להסתכל על האופק.

“סמים?” היא שאלה בהתנשפות. לזה היא לא צפתה.

משכתי בכתפיי פעם נוספת ולא עניתי.

ידיים רזות נכרכו סביב ידי שלי והיא טמנה את ראשה בחזי. לא זזתי. “אח טיפש שכמוך,” היא לחשה בחולשה, “אח טיפש ומפגר שכמוך... למה? למה סמים?”

“רציתי לשכוח,” עניתי בכנות הפעם. “יש הרבה דברים רעים שעשיתי בחיים מאז שמתת. רציתי לשכוח אותם.”

“איזה מן דברים?” היא שאלה, קולה חנוק, “שום דבר שבעולם לא מצדיק שימוש בסמים!” היא הדקה את אחיזתה בי.

“מינדי, תעזבי את היד שלי,” אמרתי ברוגע.

“לא רוצה!” היא אמרה והידקה את עצמה אלי עד כדי כך שהציפורניים שלה חתכו את עורי.

“אם תשמעי על הדברים שעשיתי, לא תרצי לגעת בי,” אמרתי לה בקדרות.

“אני אחליט אם לגעת באחי הגדול או לא!” היא התעקשה.

“אנסתי, מינדי.”

דממה.

“אנסתי נערה בערך בגילך. היא הייתה יפה, וגרמה לי לחשוב שיהיה משהו בינינו. כשהתברר לי שהיא סתם שיחקה בי, רציתי שהיא תשלם. אז אנסתי אותה.”

שתיקה.

“אם זה לא מספיק לך, גם רצחתי. מישהו ניסה לגנוב לי את החברה. שלפתי סכין ודקרתי אותו. הוא מת במקום.”

“לא.” קולה של מינדי היה כל כך שקט וחלש עד שבקושי שמעתי אותו.

אבל היא רצתה לדעת. “יריתי ביותר אנשים משאני יכול לזכור. רצחתי על ימין ועל שמאל. עשיתי סמים. שתיתי לשכרון. אנסתי עוד כמה בנות. ואלה שלא אנסתי לא עניינו אותי. ההורים לא ידעו על זה כלום.”

“תפסיק,” היא לחשה.

“השיא הגיע כשחטפתי בחורה, פאולה שמה. שמרתי אותה במרתף. הייתי אונס אותה כל יום כמה פעמים. הייתי מרביץ לה. ובסוף הרגתי אותה. משם הדרך למנת-יתר הייתה קצרה.”

היא התנתקה ממני בבת אחת כאילו ננשכה על ידי נחש. המבט בעיניה היה קשה מנשוא ואני החזרתי את מבטי לים השקט. “אתה משקר,” היא אמרה ברעד, “אתה משקר!”

“הלוואי וכל זה היה שקר, מינדי,” אמרתי בשקט וקמתי על רגלי. חסר-תחושה, חסר-כל, ידעתי מה עלי לעשות בשביל לכפר על החטאים שלי.

“אל תעשה את זה,” היא לחשה, “אתה יכול להשתנות. אתה יכול להיות האח הטוב שהיית. אתה יכול להיות שוב בן-אדם טוב, ג'וש. אני אעזור לך. אני מבטיחה.”

“הבעיה היא, מינדי, שאני לא כבר לא בן-אדם,” הודעתי לה. צעד אחד, ואני אקפוץ לתוך ים האינסוף הזה.

“אל תעשה את זה,” היא ביקשה שוב, “אם תעשה את זה הנשמה שלך תאבד לעד!”

“לא קריטי לי,” אמרתי ברצינות. צעד אחד, רק צעד אחד...

“בבקשה!” היא התחננה.

“יש רק דרך אחת לכפר על החטאים שלי, מינדי,” אמרתי ומצאתי את עצמי מחייך חצי-חיוך.

“אתה עדיין יכול לנסות ולשנות את עצמך!” דמעות שמנות בקעו מעיניה.

“בני-אדם יכולים להשתנות,” אמרתי, “אני כבר לא אחד. אני מת.”

קפצתי. ומינדי צרחה.

~*~

מה דעתכם?

אוהבת הכי הכי,

אלכס 3>

(שהייתה מחזירה תגובות אם היה לה יותר זמן)