במקום שיש אמת, שם הלב שקט

נשיפה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. הרגליים פוגשות את הקרקע בצעדים מהירים והשרירים נמתחים, בקפיצות קלות מתקדם עוד קצת, הידיים חותכות את האויר, המרפקים כבר עייפים. אבל העיקר שרצים. לא מסתכל אחורה, לא יודע מה קורה בצדדים, אבל אני רץ וזה העיקר.

אני מתקדם בכלל? מתי הסוף? לאן צריך להגיע? טוב, העיקר שרצים, בסוף מגיעים.

להתחבר לטוב שיש בכל אחד, זה בעצם להתחבר בטוב שיש בתוכי, בעצמי.

כשאני מגלה את היופי שבשני, אני מגלה את היופי שיש בי.

להיות מסוגל לפרגן לאחר, זה גם להיות מסוגל לפרגן לעמי על הדברים הטובים שעשיתי.

להאשים את האחר-כי בעצם אני מרגיש אשם. תחושת האשמה זו תחושה כואבת, קשה ומאד כבדה. קשה לשאת אותה לבד, "עוזר" להטיל אותה על האחר ולהשאר "נקי". בינינו לבין עצמנו אנו יודעים את האמת, קשה להתכחש אליה ולהדחיק אותה אבל מי שהתרגל במירוץ החיים להפסיק להרגיש את הרגליים מהריצה, יהיה לו קשה לעצור ולהתבונן במה שקורה סביבו. קודם כל, זה כואב. הרגליים כאילו רצות מעצמן כל כך הרבה שנים, אפילו לא יודעות לאן. פתאום לעצור הכל? ולהתבונן? ואם זה לא מה שרציתי? כואב.

מה עושים אם זה לא מה שרציתי?

מה בכלל רציתי? האם מה שרציתי זה באמת מה שאני צריך?

אז מה אני רוצה?

זה דורש אומץ אבל בעיקר סקרנות. מסקרן אותי לדעת לאן אני הולך? מסקרן אותי לדעת מה היכולות שלי? למה אני מסוגל?

הרי החיים שלי יקרים! הרגעים שלי יקרים. מה אני בוחר לעשות ברגעים היקרים האלה? 

להיות עצוב? לבכות? לשפוט? לכעוס? או אולי 

לשמוח. לרצות לשמוח. לקום! להתבונן. באמת להתבונן..לאן אני רץ? ריבונו של עולם, לאן אני רץ? מה אני עושה?

זה לא מעגל שחוזר על עצמו, זה החיים שלי!

ישנם הריסות, נכון, ישנם חלקים שרופים, נכון. אבל יש אבנים שאפשר לבנות מהם. יש שטח ענק, מדבר שלם שמחכה לי. למה הוא מחכה שפשוט ארוץ בו סתם כך? או שאשקיע בו? שאשתול, שאזרע זרעים טובים, המדבר הזה יכול להיול להיות הצמחיה הכי ירוקה שיש אם רק אבחר. 

יש המון תחושות שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם. תחושות שדורשות מאמץ, התבוננות מעמיקה. איך נכיר את עצמנו, אם לא נכיר את התחושות שלנו? להכיר אותם זה בעצם להכיר את עצמי. מה זה עושה לי? מה מכאיב לי? האם יש לי שליטה על זה? 

לתת לתחושה מקום, נוכחות, לתת לה לדבר אלי..עד שהיא חולפת. והיא בהחלט חולפת.

איך אכיר את התחושות של האחר, אם אני לא מכירה את התחושות של עצמי?

להכיר את עצמי זו מעלה חשובה, אולי הכי חשובה. כשאשמח במי שאני באמת, בכל חלק שבי, אשמח בכל מה שיש לי בחיים. 

זה הסוד האמיתי לחיים מאושרים, החיבור לעצמך מאפשר לך להיות מחובר לחיים ולהיות מאושר בהם.

העובדה הזאת שאני מקבל את עצמי, כמו שאני. כמובן שביחד עם זאת אני ממשיך לשאוף לעלות אך במקום שאני עומד בו עכשיו- אני עושה מה שאני יכול, אני בסדר, אני מקבל את עצמי באמת. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, בלי האשמה עצמית. החיים שלי הם לא מירוץ של תחרות "האצן הכי טוב"

החיים שלי הם הדבר הכי יקר שיש. הם החיים שלי.

נושם.....נושף. הרגשתי את האויר הנעים. אני צועד בשביל ומתבונן, מרגיש את הרגליים, את הידיים, הדופק רגיל, איך פספסתי את כל מה שקורה סביבי? הרי יש פה אנשים איתי.

אני אומנם לא רץ, אבל אני בהחלט מתקדם.