ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

וזה קצת עצוב, כי קצת אסור לשנוא.

כי אני מבינה שרע להם והכל, אבל אני רק ילדה קטנה, זה לא באמת יעזור להתלות עלי.

אז אני עוצמת עיניים מתכווצת ומחכה שזה יגמר.
גם כשמתחילים להכאיב לי פיזית.

אבל אני כבר יותר חיה.

ואני חושבת שאוכל לחזור לחיות עוד מעט.

ולעשות "בייביסיטר"/"טיפול פסיכולוגי" למישהו בן 22 אמור להיות נחמד.

ולמרות שנראה כאילו אני עושה את כל המאמצים האפשריים כדי להשאר לבד זה לא יקרה.

יכולות הכתיבה שפעם עוד איכשהו היו לי נעלמו ללא זכר.

דמיינו פוסט ארוך, מפורט ומרגש על למה אסור לשתות ליד ילדים.

ובינתיים - יש במקרה מישהו שרוצה לשעשע אותי?