"היא מדאיגה ומבלבלת. אני באמת האדם האחרון שתומך באשפוזים, אבל אם לא נראה תוצאות לא תהיה ברירה..."
~~~~~~~~~
...
...
...
"אין לי מושג מה יש לה"
~~~~~~~~~
אסור להגיד לידי "הריון". אתחיל למות מצחוק.
~~~~~~~~~
בק 3>>>>>>> גורם לי להתגעגע לנאנא. אני רוצה נאנא :<
~~~~~~~~~
הרגעים האלה בהם אני מתחילה לפחד, ורועדת, וכואב לי להזיז שרירים, והמוח שלי לא מתפקד, ולא קיים שום דבר מעבר לפחד.
יותר מדי מהם.
אני מתחילה להתרגל.
~~~~~~~~~
אני רציתי לכתוב כאן בערך כל יום. אבל בין רצון לעשיה יש פער גדול מדי.
~~~~~~~~~
ואז אני נועלת את הנעל, ומסתכלת במראה, ומתיישבת, ומורידה אותה, והופכת אותה להסתכל על המחיר. ואומרת "הו, לעזאזל עם הכל, אני אחזור לחיות ולא צריך טיפול והכל יהיה בסדר, אני רוצה את הנעליים."
[כשעה אחרי בזמן נסיעה שגרתית לגמרי באוטובוס שגרתי לחלוטין הרגשתי כאילו הרגו אותי. היה מדהים.]
~~~~~~~~~
לשחק עם מזרקים זה כיף. מאודמאוד כיף.
~~~~~~~~~
ובסופו של דבר, אני קטנה וחמודה מכדי להכאיב לי.
ללא ספק, הקללה הכי אכזרית שאפשר לחשוב עליה.
כי כולם אוהבים אותי. יותר מדי.
ועדיין, כשאני באמת צריכה מישהו, אני יכולה להתחנן כמה שאני רוצה, אהיה לבד בכל מקרה.
~~~~~~~~~
אוטובוס. פחות רגיל, פחות שגרתי, אבל עדיין נסעתי בו כבר כמה פעמים באותן הנסיבות בדיוק. נכנסת. זורקת רב-קו על המכשיר המוזר. לוקחת את הכרטיס. הולכת לסוף האוטובוס ומתיישבת ליד מישהו שמעניין אותי יותר מדי. מסתכלת עליו לרגע ומסיטה מבט. יושבת. שמה לב שהוא מסתכל על הרגל שלי. עוקבת אחרי המבט שלו. מגיעה לאזור קצת מעל הברך, שחשוף בין המעיל לגרב. לעזאזל. הגרב שוב החליקה קצת למטה. מושכת אותה הכי גבוה שאני יכולה. מספיק טוב.
[האדם המעניין עדיין מעניין. זה קצת מעצבן כשמישהו מעניין אותי כל כך בלי שום סיבה מיוחדת.]
~~~~~~~~~
"שלום, זאת אלה, תוכלי לבוא היום בארבע במקום בשלוש? טוב, תודה". אוקיי. עוד כמה שעות לנוח.
~~~~~~~~~
זה באמת פשוט נגמר? והפעם בצורה סופית לגמרי? אבל... טיפשה, כמובן שזה לא
~~~~~~~~~
לחכות 3 ימים. לחכות 3 ימים. לחכות-3-ימים.
ואז אנסה. ואני באמת עלובה אם אני מאמינה שיש תקווה.
~~~~~~~~~
"היא כמו צ'שייר. החיוך שלה נמצא כאן, אבל היא לא."
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
