שבת
ערב.
היא בוכה, היסטרית, נשענת על הדלת.
הוא יושב על המיטה שלי ומתחיל להבין מה העניין.
אני יושבת על הכסא ליד המחשב, רועדת ושותקת. ומתעצבנת מאוד מאוד מאוד.
נמאס לי.
הוא מתחיל לבכות.
המוח שלי לא מתפקד.
אני נועלת מגפיים, מאלתרת סיסמה למחשב ומכבה אותו, מוצאת מפתחות, לוקחת פלאפון ומטען, ממלמלת "אני אצל X", רצה.
אמא צועקת לי משהו מהמרפסת אבל אני מסרבת להקשיב או לעצור או לנסות להבין.
אני מתקשרת אליו, אומרת שאהיה אצלו עוד כמה דקות.
גשם מתחיל לרדת. בשלב מסוים גם דמעות.
כשאני מגיעה אליו, מתנשמת ובוכה, והוא פותח את הדלת, אני מורידה מגפיים גוררת את עצמי לחדר שלו ונשכבת על המיטה, בוכה.
לילה.
אני דבוקה יותר מדי לפלאפון, עם חשבון אסמסים שמתנפח כל דקה. אבל לא אכפת לי, כי הוא היחיד שאני יכולה לתקשר איתו. והוא מרגיע אותי...
ראשון
בוקר.
אני מתעוררת מאוחר מדי כי השעון המעורר לא עבד.
אה, אני בסדר. אני אצלו. וזה ישאר ככה.
חשבון סמסים מתנפח, אני מרגישה רגשות אשם מעצבנים. "סליחה שהדאגתי אותך ללא סיבה". טיפשה מלודרמטית.
צהריים.
אני נכנסת לרגע הביתה, לוקחת תיק וזורקת לתוכו כדורים ותחתונים ומסרק ומברשת שיניים.
בודקת שהסיסמה המאולתרת אכן עובדת.
יוצאת.
שני
צהריים.
אנחנו הולכים, אמא שלו והוא מסיע עגלה שבתוכה יושבת אחיינית שלו ואני. והיא חמודה כל-כך. ואנחנו מלווים את אמא שלו לבית של אחותו הגדולה.
ומשחקים קצת עם האחיינית. ודי נחמד. לגמרי די נחמד.
"אני רוצה כזאת"
-"נעשה אחת היום בלילה..."
"היי, זה דווקא יכול לעבוד."
צהריים 2.
אנחנו הולכים, שלושתנו.
ואנחנו יושבים אצלו, שלושתנו.
הוא והיא ואני.
ולא ראיתי אותה די הרבה זמן אז זה נחמד.
והוא רוצה לזיין אותה אז אני מרגישה משהו שמתקרב מעט לקנאה.
אבל נחמד...
אחרי הצהריים.
שלושה משולשי פיצה וחצי. אולי בסופו של דבר אפילו אשמין. או לפחות אעלה חזרה ל-41.
ערב.
אל תנסו להכין פופקורן עם מחבת, זה לא יעבוד.
לילה.
צועקת, מרביצה, כועסת יותר מדי.
לוקחת סכין.
נרגעת.
שוכבת.
לילה 2.
שוכבת, רועדת, קר.
שורף, מלוכלך מדי.
דבוקה יותר מדי לפלאפון, שוב.
והוא מרגיע.
וזה מסתדר.
שלישי
צהריים.
מתעוררת. הוא מתעורר.
"תלכי. עכשיו."
אז הלכתי.
וחזרתי הביתה.
והוא, עם הרגליים היותר-ארוכות-משלי-בהרבה שלו והיכולת לרוץ חיכה לי מתחת לבניין, לוודא שלא הלכתי להזדיין עם איזה פדופיל אלא חזרתי הביתה.
והוצאתי את המעטפה החומה עם חיוך.
ועליתי לדירה.
ופתחתי אותה והעיניים שלי התרחבו בהפתעה וקראתי את זה, מחייכת.
צלצול בדלת.
הוא.
אנחנו יושבים קצת ומשחקים קצת ומתקלחים.
ויושבים ומשחקים ואוכלים.
ואמא שלי חוזרת הביתה.
והיא מרימה את הקול בגלל שטויות, מנסה עוד איכשהו להגיע לנושא.
ואני מתפקדת בצורה לא רעה בכלל.
אחרי הצהריים.
היא טיפשה. ישראלית מדי, ולא במובן החיובי של המילה. אבל נסבלת, בינתיים. עכשיו זה צלול יותר מתמיד.
מרץ יהיה מעניין.
ערב.
לצחוק. לצחוק יותר. לצחוק ולהנות ולחבק ולהאנס ולעזאזל, אני אוהבת אותם.
וללחוש לו דברים ולצחקק ולהיות אני.
כלומר, הצד החמוד יותר שלי.
לילה.
להקליד, לצחוק, לחייך, לאהוב.
לאכול. אולי באמת אשמין?
רביעי
צהריים. לבד. רוגע. כל כך הרבה רוגע ושלווה ונונשלנטיות. וניצול של הגוף שלי למטרותי בצורה הכי נחמדה שאפשר.
וצחוק בלתי נשלט. כי זה משעשע.
ושיחת פלאפון נחמדה של כמה דקות.
והערכה עצמית שעולה קצת גבוה מדי.
עיניים, מה? צריכה ללמוד לזייף יותר טוב.
אחרי הצהריים.
גשם. גשםגשםגשםגשםגשם. גשם שנחלש ומתחזק ומתחזק והופך לברד שאני תופסת ביד עם חיוך ילדותי ומלקקת. הרחובות הופכים בהדרגה לנהרות מים קטנים. אני נרטבת. נרטבת כל-כך.
ואנחנו הולכים וצוחקים. ומחכים לה.
ואנחנו הולכים, שלושתנו, הוא והיא ואני.
ואנחנו צוחקים ונרטבים ומדברים.
ועד שאנחנו מגיעים לבית שלו אנחנו ספוגים במים, כמעט.
ואנחנו מייבשות את עצמנו קצת. לו פחות אכפת.
ונחמד.
ערב.
הוא והיא על המיטה, אני לא.
הוא ואני על המיטה, היא לא.
היא ואני על המיטה, הוא לא.
ומתקרבים, בהדרגה, קצת. בצורה כמעט בלתי מורגשת.
"היא שלי!"
-"לא, שלי! שלי שלי שלי!!!"
"לך יותר יותר מדי גם ככה!"
-"וגם לך! אז היא שלי!"
לילה.
מיטה. שלושתנו. צחוק.
"את מוטרדת?"
-"לא."
*POKE*
"ועכשיו?"
-"לא."
*אוי, אלוהים, בבקשה תפסיקי, אני לא אעצור את זה עד שלא תתנגדי.*
"ועכשיו?"
-"לא."
*תפסיקי כבר, בבקשה, זאת פשוט התעללות. זה גורם לי לחשוב שאת רוצה את זה.*
"ועכשיו?"
-"לא."
היי, לפחות עוד לא הפשטנו אותה. [...יותר מדי.]
זה לא יגמר טוב. וזה יהיה משעשע.
חמישי
בוקר.
באמת צריך לפרט?
אבל בצהריים יהיה מעניין מאוד-מאוד, אלא אם כן תפיסת המוסר שלי תחזור אלי.
אוי, פדופילים...
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
