התלהבות ממבנה המקום. זה בכלל לא כלא.
המתנה בחדר מיון.
זה שורט. לא טוב. פשוט לא טוב. נכשלתי בקטע הזה.
דיון קצר. מעצבנים.
הו, טבעת נישואים וקרחת. ניפוץ אשליה.
המתנה, שוב. לא כיף.
הפלאפון שלו מצלצל. "סבתא". אני בהלם, הדופק שלי עולה. מפגרת, איך לא כיבית את הפלאפון?
שואלת את אמא מה לעשות. מנסה להציע שקרים קצרים. מקשיבה לאמא.
לוקחת אוויר.
"אי אפשר לדבר עכשיו, נסביר הכל אחר כך."
מכבה את הפלאפון הכי מהר שאני יכולה בידיים רועדות.
מתיישבת על הרצפה, נשענת על קיר. כמה דמעות שמתעקשות לזלוג.
קוראים לנו שוב.
מתעשתת.
לחתום. קוראת. זה לא נראה כל כך רע. חותמת.
בדיקות רפואיות.
אוקיי.
א.ק.ג.
אוקיי.
לחץ דם.
אוקיי.
להעלות מכנס.
לא כשאמא בחדר.
חייבים.
שיט.
אוקיי.
להוריד מכנס.
לא. לא כשהיא בחדר.
איקס ריבוע ארור...
אוקיי.
מלווים למחלקה.
מדרגות צרות מדי ומעט מפחידות מדי.
דלתות שאי אפשר לפתוח.
כניסה.
ארוחת ערב.
ילדים יושבים מסביב לשולחנות ואוכלים דברים מעט חשודים.
טפסים.
המשך הבדיקה הגופנית.
"לא אני עשיתי את זה לעצמי!"
מסבירה.
ולמשמע המילים "בדיקת הריון" צוחקת בקול רם ומציינת שפשוט לא.
מחלקה. חדר 413. להחליף בגדים לפיג'מה חשודה, להחליף מצעים, להגיד יפה שלום לרוב החפצים.
מנעול. בלי מפתח.
מספר ילדים, כמה החלפות מילים.
לא, לא הפרעות אכילה...
כן, אני יודעת שהייתם בטוחים שזאת הסיבה שאני כאן.
לילה. בוקר. ויהי יום "להשכנע אותם בכוח לתת לי ללכת להלוויה."
הצליח.
[חלק הבא, כמובן, יכלול בעיקר הלוויה.
וכן, זה לא באמת מעניין מישהו.]
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
