היה קצת מוזר, להכנס לבית שלי, שמלא בקרובי משפחה בוכים.
במיוחד כשהם החליטו שבגלל שאני הכי קטנה אני לוקחת את זה הכי קשה, וחיבקו אותי ובכו ואמרו לי להיות חזקה בזמן שעמדתי וחיכיתי.
לקחתי תיק, ושמתי בו דברים אקראיים ששיערתי שאצטרך לאשפוז.
נסענו. הדרך הזאת, שדי התרגלתי אליה, נראתה הרבה יותר ארוכה מפעם.
במקום כבר היו די הרבה חברים שלו.
כללי נימוס של הלוויות, שלא באמת אפשר להחשיב כ"כללי נימוס" כשלאנשים באמת-באמת אכפת.
לפגוש חברים שלו ששמעתי עליהם כל-כך הרבה אבל מעולם לא יצא לי לראות אותם.
לדלג ולזמזם דברים בין האנשים הבוכים.
לשמור על חצי-חיוך קבוע, כדי שלא יחשדו שזה שיש לי משקפי שמש אומר שאני בוכה.
כן, הם בטח יודעים שאהבתי אותו יותר מהם.
להיות ליד אמא שלי כשהיא מדברת עם אנשים, מסתכלת עלי ואומרת "צבע השיער שלה זהה לשלו. נשארה לי מזכרת..."
לשמוע את הסיפור המלא, של איך הכל קרה, להתעלם מהצמרמורת.
"היי, אתה האלכס שדיברתי איתו אז? מצטערת על חוסר ההגיון שלי אז..."
לזהות אנשים. לראות עד כמה כואב להם, להרגיש את חוסר ההבנה של 'למה, טיפש? תסתכל על זה! הרי כולם כאן...'
דיבורים אינסופיים עליה שהיא הסיבה, המניע, הכל. זה שהיא לא נוכחת בהלוויה. טוב, אם היא הייתה היה נוצר רצח בלתי מתוכנן.
הו, ומה לא היה שם. וכל-כך קל להאמין לזה, שהיא חלק מכמעט ארגון טרור.
השוד, חוסר ההתאמה במילים שלה לפעמים, ההתנהגות שלה, המשפחה שלה, העבר שלה, הרגע, מי היא בעצם?
[וזה משהו שאני אגלה. היא תתחיל לפחד ממני בשלב מסוים, מעבר למבטי הקנאה שלי כשהוא נישק אותה.]
קופסת העץ שנושאים. הפרח החצי מעוך על השביל.
קופסת העץ, שמניחים בתוך בור.
סיבוך קצר עם החבל.
"קרובי משפחה, תשימו שלוש ערמות [לעזאזל עם מילים שנעלמות לי. לא קומץ, אבל משהו בסגנון.] אדמה."
מספר מהאנשים הקרובים יותר אליו לוקחים אתי חפירה ומכסים את הקבר.
השלט עם השם שתוקעים.
אני מרימה את היד. הקברן הבכלל לא שחור מסתכל עלי בשאלה.
"שם המשפחה כתוב לא נכון."
"אה, אני מצטער..." מוציא טוש בלתי מחיק.
אני ניגשת ולוקחת אותו.
אמא שלי אומרת "תן לה."
אני מוסיפה את האות החסרה.
מחייכת לרגע.
אנשים מניחים פרחים.
"מישהו רוצה לומר משהו?"
אנשים שותקים, בוכים, אח שלי מדבר.
הוא מסיים.
אני ניגשת אל מאחורי השלט.
מורידה את משקפי השמש, שלא יהיה להם שום ספק.
סורקת את העומדים. נושמת. מיישרת מבט חסר דמעות.
"זאת הייתה הבחירה שלו. אולי מעט אנוכית, אבל... עדיין... הבחירה שלו."
אמא, סבא ואני הולכים לקבר של סבתא.
אמא ממלמלת "הוא לא יכל בלעדייך..."
וכנראה זה נכון.
נר הנשמה שנכבה כמה שניות אחרי שמדליקים אותו.
"כמוהו."
אנשים אוכלים, שותים, מדברים ליד המכוניות.
סבא עומד ליד האנשים מהצבא שלו.
סיפורים על דוד שלי, סיפורים שגורמים לי להחסיר פעימות בהבנה שהוא ואני זהים.
תמיד חשבתי ששנינו האנשים השפויים היחידים במשפחה הפסיכית הזאת.
עם הצבע, הגישה, ההתנהגות, היחס...
מסתבר שכנראה זה היה הפוך כל הזמן הזה, והם השפויים כאן.
חבר מגיע באיחור, מבקש מאמא שלי להראות לו איפה הקבר.
אני מתלווה, מדלגת.
להגיע לקבר, לקחת אחד מהורדים, לחורר בעזרת אחד הקוצים שלו וריד, להגיע לקופסת העץ, לצייר עליה.
ורדים לא חדים מספיק.
לוקחת פרח ותוקעת אותו עומד ליד השלט. זה יפה ככה.
אחד החברים הטובים.
'היי, דוד שלי הבטיח לי הרי...'
מושכת בווסט העור. הוא מסתכל עלי.
"אפשר יהיה לבוא לראות את הנחשים?"
-"כמובן."
28.7.2011
הבית של דוד שלי.
החבר הכי טוב של דוד שלי אמור לעזוב לחו"ל עוד כמה שעות.
אנחנו מגיעים להפרד ממנו.
בן דוד של החבר, בן 28 בערך, יושב שיכור לחלוטין.
אני יושבת ליד בן הדוד.
בן הדוד מסתכל ישר על המחשוף שנוצר עם הגופיה ההיא.
"היי, בת כמה את?" מקרב את היד שלו אלי, מתקרב יותר מדי...
הנוכחים בחדר קולטים את המתרחש ומרסנים את בן הדוד.
'הם יהרגו כל אחד שיעז לגעת בי, אני יודעת, באמת...'
הקטע הזה לא השפיע עלי טוב, בכלל.
ניגשת אל בן הדוד, הלא שיכור עכשיו.
"אתה זוכר אותי?"
-"לא..."
מחייכת, שומרת את הסוד.
"טוב, זה צפוי, היית שיכור."
מסתכל עלי בחוסר הבנה.
בקבוקי וודקה מתרוקנים.
לוקחת אחד מהם, הופכת אותו, פותחת את הפקק.
מלקקת מעט וודקה מתוך סקרנות טהורה. איכס.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
