[הרגע בו נהייתי עצלנית מכדי להכריח את כפתור הממ הסופית לפעול.]
כעבור יומיימ בערך הכל היה כבר די ברור.
אותמ אני מחבבת, אותמ פחות, המ ממש ממש פסיכיימ, אנחנו פסיכיימ רק בצורה יחסית...
ככה עוקפימ חוקימ, ככה זה נגמר, ככה נוגעימ למרות שאסור.
ככה עוקבימ, ככה צוחקימ, ככה חיימ במקומ המת כל-כך הזה.
ומתעלמימ ככל הניתן מאלה שבאמת יש להמ בעיות.
ולא נכנסימ לויכוחימ פנימיימ, נשארימ אאוטסיידרס, כי ככה הכי קל.
סומכימ על כולמ בקטע הזה. אנחנו הרי עדיין באותה הסירה.
מנסימ להסביר לו ש"ככה העולמ עובד, וזה בסדר". [...הייתי צריכה אותו לידי. להשתמש באמת בשביל זה די לגיטימי.]
מתרגלימ למקומ כשהוא לא שמ, מנסימ בכוח להתקרב אליו.
נשארימ הכי קרוב אליה שאפשר. כי ככה.
מעמידימ פנימ שיש לך ביטחון. מבקשימ את המספר.
ולעזאזל, ככה הרבה יותר קל.
באמצע שיעור יוגה בו לא משתתפימ, מקבלימ סמס מכפתור השמדה עצמית אחד שהייתי רוצה להיות אחותו הקטנה.
[ http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=768369&blogcode=12893572 ]
והדופק נעצר, ומגיעימ למצב של בועה עצומה שאין שומ קשר בינה ובין שאר העולמ, ומדברימ איתו ושומ דבר לא קיימ יותר.
ואחר כך דאון. והיי. ודאון. והיי. וטוב, "אמ יש משהו אחד שלמדתי כאן, זה שאני אשאר עצמי תמיד אז כדאי לי להתחיל להתרגל."
ומשחררימ אותי לכמה שעות הביתה, וזה ממש ממש טוב.
אז מחכימ לשחרור, עמ רגשות מעורבימ מדי בנוגע אליו.
כי אני די אוהבת אותה, ולהיות לידה זה טוב. וכי המקומ ההוא ממכר, והעולמ החיצון רגיל למדי.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
