שמה לב שיש לי שיחה שלא נענתה מלפני כמה דקות.
ושהשיחה הזאת ממספר חסום. מוזר. ה"אסף" ההוא שוב?
הפלאפון מצלצל שוב. מספר חסום. עונה.
אדישה.
"מי אתה?"
ולא, אני לא יודעת עם מי אני מדברת.
מישהו סדיסט כמוני... ה~וא? אבל זה לא הקול שלו. ולמה שהוא יתקשר מחסום?
והפלאפון תמיד לא-
זולגת באלגנטיות מהכסא לרצפה. מתאפקת לא להתחיל לבכות כי אני כזאת נקבה.
"היי."
וכמו תמיד ברגעים האלה, כל הדברים שחודשים רצית לומר, נמחקים מהמוח שלך.
להפגש? שם. כן. מהמ. ניתוק.
ניתור קטן ובלתי נמנע, מעבר למהירות X3, עם פלאפון ביד וחיוך עצום פותחת את דלת הכניסה.
"אמאא,אני איתו אחזורעודבערךשעתיים"
-"מי זה -הוא-?!"
"נווווווווווווווו את זוכרת את היוםההוא בו חזרתיעם סוכריהעלמקל ו *נשימה* אמרתי שניצחתיבהתערבות ו~ הוא."
-"כן, נו, ו? מי? ולמה את עם עקבים?!"
"אהממממממממממנווווווווווווווווווווווווווו *רפרנס שיקרי למישהו שאמא שלי מכירה.* ידיד שלו."
בינתיים, אבא: אבל זה כ-ל-ב. ואני, מתה מצחוק, לא הכלב, הא-ד-ם.
הולכת מהר מדי, כמעט רצה.
וזה לא קל עם רגליים מתות כ"כ, ועל עקבים...
בהארה של רגע אני מתקשרת לאמא שלי ומתנצלת שעפתי מהבית.
הטמפרטורה בטח 12 מעלות, ואני בקושי לבושה, אבל חם.
כבר בקושי נושמת. לא בכושר. אבל היי, מי צריך לנשום כשיש אדרנלין?
עוברת בערך 800 מטר.
צלצול.
"איפה את?"
-"קרוב."
"אני למעלה."
-"טוב."
דאמיט, תזיזי את הרגליים שלך מהר יותר.
מגיעה.
עולה.
רואה אותו.
ממשיכה את שמונת המטרים שנשארו לי, וקורסת על המדרכה לידו.
אני לא נושמת. אני מרגישה את הדופק שלי, פעימות חזקות וברורות מדי בכל מקום בגוף. האוזניים שלי כואבות הרבה יותר מדי.
מחייכת. מסתכלת עליו. חיכיתי. ידעתי שאני צריכה לחכות.
קרוב-רחוק.
צוחקים.
סקרנות.
ומה לעשות, משיכה מינית.
ידעתי.
"אכזרי לחשוב עלי ככה."
צוחקת.
אתה לא מבין את עניין הסטוקרית האובססיבית מספיק טוב.
צוחקים.
אוקיי, קר.
שנלך לאיפה שתמיד ישבנו?
איפה שתמיד זה פעמיים או שלוש.
וכמה פעמים נפגשנו לפני זה?
לספור?
תאריך, תאריך, תאריך, תאריך, תאריך...
אוקיי, לוותר?
צוחקת.
כי לא ראיתי אותך כמה, שלושה חודשים?
יורדים.
אור.
מסובב מנורה. פחות אור. יותר טוב.
חיוך.
אתה לא מבין את עניין הסטוקרית האובססיבית מספיק טוב.
קרוב.
ריח.
מגע.
תמות.
חזרנו לזה שוב?
כן.
זה בסדר, רק לחכות רגע עד שאוכל להעלים דמעות.
כבר אין לי דופק... אני קרובה מדי אליך.
אבל למה את אובססיבית דווקא כלפי?
כי אני נרקיסיסטית.
לא יכולת לזיין מישהי אחרת?
אולי גם אני נרקיסיסט.
אני כל כך חסרת כבוד עצמי.
ואיך זה מוציא אותי?
חיוך.
אתה לא מבין את עניין הסטוקרית האובססיבית מספיק טוב.
קרוב-קרוב.
אני כל כך חסרת כבוד עצמי.
אני עדיין לא יכולה לפתוח את זה.
עושים את זה ככה.
זה מה שהוא רוצה. ואם זה מה שהוא רוצה...
העיניים שלי עצומות. אני כבר לא באמת חושבת.
נוו, אני הרי יודעת שאני יכולה יותר עמוק.
עשר. עשרים. שלושים. ארבעים.
מושיטה לרגע את היד אחורה, לוקחת את הפלאפון שלי, בודקת את השעה.
"אתה מאחר."
-"לא אכפת לי." החיוך...
אפשר לפתח דיון די מעניין, בנושא מי שלט במי אז.
אני מרגישה את הנשימה שלו נעצרת, אז אני עושה יותר.
הוא זורק כמה הוראות אז אני...
מצייתת.
וזה כל-כל-כל מה שאני צריכה. כי טוב לו.
את לא צריכה הפסקה? [מזיזה את היד, פותחת את הפה, לוקחת נשימה,]
אתה לא מבין את עניין הסטוקרית האובססיבית מספיק טוב.
אני אעשה בשבילך הכל. חוץ מלהרוג אותך.
והיי, אז מה אם אני לא נושמת.
לא צריך חמצן אם יש אותו.
סוף. למעלה.
מילים.
אני יודעת. אני מצטערת. אני צריכה אותך.
"השבוע או שבוע הבא"
זה שקר.
ולא אכפת לי, אחכה.
תשלחי לי סמס כשתגיעי הביתה.
זה מגוחך.
לא אכפת לי.
היייי.
קרוב. רצון לנעוץ את הציפורניים שלי בצוואר שלו ולא לתת לו להתרחק.
אתה לא מבין את עניין הסטוקרית האובססיבית מספיק טוב.
בבקשה אל תעלם.
אז יש רגליים שבקושי עובדות, ויש ערס זקן שרוצה לעזור לי לשרוך נעליים ו"אני יפה", ויש מכוניות ואנשים ועולם...
אבל
כל
מה
שאני
צריכה.
ואני אפילו לא מאוהבת.
לאהבה יש גבולות. לזה...
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
