היה קשה לפתוח את העיניים בשבע וחצי בבוקר.
קשה יותר לא לסגור אותן שוב. היה לי ברור שהיום אסבול לא מעט. אבל בכל זאת~
בתשע ועשרה גיליתי עד כמה נחמד זה כשיש לך בושם בתוך העין, ובתשע עשרים וחמש כבר התלוננתי שהג'י פי אס דפוק.
אז קורס מזורז בדברים שאני צריכה לדעת, וההבנה העצובה מעט בצורה כמעט מיידית שאני ממש נרתעת ממגע.
18. עכשיו כשאני חושבת על זה, היה צריך להוסיף עוד שתיים, היה יכול להיות טוב.
כואב. וזה באמת באמת כלום, וזה באמת באמת בלתי נסבל. רגשות אשם. נרתעת גם מכאב.
ז-ה תזמון גרוע, BPD, התזמון הכי גרוע שאפשר. רגשות אשם. דפוקה.
גפרור. טיפה. נכבה. גפרור שנשבר, גפרור שנשבר, גפרור שנשבר.
התעצבנתי למדי.
עכשיו גיליתי שהגפרורים סתם היו מחוננים.
אם הם היו נדלקים כל הגוף שלי היה כוויה אחת גדולה.
חוסר נוחות מדהים. אבל היי, לא כואב כ"כ.
זה קצת כאב עד שהתרגלתי.
אז לא הרגשתי כלום.
"הזווית לא טובה"
-"להם לא יהיה אכפת."
ואז מיני-איקס-עיגול. ותקו, שוב.
"מה את עושה?"
-"זה עקום. מיישרת את זה."
"לא יותר מדי."
מופתעת. אסירת תודה. שולפת אחד. מהססת. לוקחת עוד אחד. [אסביר בשישי או שבת. זה יהיה מעניין.]
-"אני צריכה את זה נואשות עכשיו, אחרת בטעות עוד אתאבד..."
צומת.
מכונית.
"מגיעה לי סטירה על זה."
-"עופי לי מהעיניים."
מחכה. שמש. חם.
הג'ינס השחור משמש כתנור שכמעט שורף לי את הרגליים.
אבל אחרי ה"היי" הכל קצת יותר טוב.
זכרונות. "הזמנים הטובים..."
חחחחחחחח.
רגליים שכואבות יותר מדי בגלל עקבים.
פתרון: להוריד נעליים.
וללכת איזה חצי קילומטר יחפות בשיא החום.
ואז ללכת עם כפכפים, אבל עדיין ח-ם ושורט ולא נוח.
מי ים קפואים.
עכשיו ללכת זה כואב יותר.
הליכה אינסופית וכמעט חסרת מטרה כשאני לא יודעת לאן עלי להגיע.
אבל זה משנה מאוד באיזו דרך אלך.
אבל מצאתי את יעדי, כמובן, אחרי מספר סיבובים.
ואז זה רק עניין של כמה עשרות דקות.
והיה יום קשה, וחלק גדול מאוד מהגוף שלי כואב, ויש כוויה חדשה שכנראה לא תראה טוב, ואני עייפה עד כאב.
עדיף לא לעשות את זה שוב.
ובעצם, למה לא?
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
