ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות
You're curious and smart and bored, and all you see is the choice between working hard and slacking off |
| 7/2012
לקראת בוקר.
בעוד לילה חסר שינה, לקראת בוקר, עם אוזניות ושירים אקראיים. ואיכשהו, זה ניגן ברצף את השירים שהכי כאב לי לשמוע. התמלאתי בגעגוע, בחרטה, בפחד...
אני לא יכולה לחיות. לא. הקיום שלי תלוי על חוט, והקצה השני מוחזק בקושי. אני לא יכולה להתמודד עם ההתאבדות שלו. זה לא עובד. עברו חמישה חודשים אבל אני מרגישה שהזמן לא זז. אני מתרוממת לישיבה.
אני נזכרת במקלחת ההיא, בה איבדתי שליטה כמעט לגמרי.
זה היה ביום הראשון בו דיברתי איתו במסן. אם הייתי יודעת לאן הידידות הזאת תגיע...
ואיזה רגשות אשם יהיו לי עכשיו.
זה משקל בלתי נסבל כמעט, החרטה הזאת.
וניצני הגעגוע... לא.
(ארבע ארבעים וארבע. אני מסתכלת על השעון כל לילה בארבע ארבעים וארבע.)
הקשר שלי עם האקס היה מוזר. מיותר. פגום. אני נזכרת באלימות, בדמעות... כן, לעזאזל, אני יודעת שאני בלתי נסבלת, אבל זה לא שלי קל!
ועכשיו, כשהוא לא מרפה, כשהאהבה-שנאה שלו כלפי קרובה לאובססיה, כואב לי. הוא ילד. טיפש ומניאק, אבל ילד. הוא פשוט לא יכול להתמודד איתי... אף אחד לא.
פעם, אני נזכרת בצורה עמומה, היו לי חברות. אני לא זוכרת איך, אבל הרסתי את זה.
פעם, אני הלכתי לבית הספר כמעט תשעים אחוז מהשנה. פעם היו לי ציונים. פעם ידעתי שהכתה שלי זאת הזדמנות שרבים היו רוצים לקבל.
והנה אני... יושבת ליד מישהי שאני מכירה שנים, לא מחליפה איתה מילה, כמו תמיד.
זאת שמימיני שואלת מתי נשרתי. אני עונה בצלילות"לפני חצי שנה" ומתפרקת מבפנים.
מאז ומעולם אני הייתי אאוטסיידרית. גם בגיל חמש, על פי ראיות מצולמות, נתלתי לבד על ספסל כששאר הבנות שיחקו ביחד בפארק. תמיד העדפתי לשבת בנקודת התפצית הכי טובה ולהסתכל על מה שקורה סביבי, להרגיש את מה שקורה סביבי.
כשאני לא יכולה להסתכל קשה לי, מוזר לי. בכל מקום שהוא אני יודעת שיש קו הפרדה בלתי שביר ביני ובין השאר.
גיליתי שאבא שלי והבן שלו רבו כי הוא עישן מריחואנה. כמה משעמם.
מ. דניאל. אני לא יכולה להניח את האצבע על הדבר המדויק, אבל משהו בו לא מניח לי. משהו בו גורם לי להרגיש מוזר. מטומטם לגמרי, את הרי יודעת איך זה יגמר :)
מישהו התעקש שאצא איתו לסושי ואז אבוא אליו. אפילו אם מניחים שהוא לא מנסה להכנס לתחתונים שלי- כלומר, אם הוא לא מנסה להכנס לתחתונים שלי- אני לא יכולה למנוע מעצמי לחוש חוסר חיבה כלפי אנשים. יש בודדים שלא נמאס לי מהם.
מתנשאת מדי.
ברור שאני תלויה בכם, יקירי.
אני אוהבת את אמא שלי. הדבר הזה שמרגישים כלפי הורים. הוא מרתק. ממש מרתק.
להיות עם הקטנה גורם לי לרצות ילד. לא טוב :)
ובכלל, אני עדיין לא התגברתי על הסוף של קוד גיאס.
ושלא אתחיל עם הצ'אפטרים האחרונים של נאנא... או פינגווינדראמ. בכלל, אני חסרת יכולת להתמודד עם דברים, אלה רק מנגנוני ההגנה החביבים...
אני מרגישה שמנה. רק זה היה חסר לי :)
וגם.. אני אוהבת כל כך..
וגם, הצילו?
| |
|  כינוי:
underage |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
