דווקא חשבתי על זה.
הרבה.
ויש לי מליוני דברים לכתוב.
אבל יש את הזמנים האלה בהם נעשים פאסיביים כל-כך שפשוט.. בע.
[הולי קראפ, עברה שנה פחות שלושה ימים מאז שפתחתי את הבלוג הזה! זה בערך הדבר שהכי התמדתי בו אי פעם!!!]
בימים אלו ממש, אני נחשבת תלמידה. בערך.
נכון שאני לומדת שלושה ימים בשבוע, שעתיים-ארבע שעות-שעתיים, אבל היי - אם יש בזה מתמטיקה [והפעם אי אפשר לשכב עם המורה. כלומר... אמ... אם מתעלמים מכל העניין שכן אפשר לשכב עם מי שבאמת עוזר לי עם מתמטיקה... אמ... ואם מתעלמים מהעניין שיש לי מתמטיקה ליד המיטה שלא לבשתי הרבה בזמן שעזרו לי איתה... א... D: ] אלה לימודים.
ובהתחלה הייתי קרובה להיסטריה [לא הדבר מהמאה ה-19 שפותרים בעזרת סקס, כמובן. סרט מקסים 3>].
לא העזתי לעשות דברים שאפשר באמת לקרוא להם למידה כמה שנים טובות. וגם כשכן למדתי, זה היה... ממוצע להחריד.
אבל אז, הגיע הרגע הזה, בו על היום הראשון שלי שם, הבנתי שאני אשכרה היצור הכי חכם בכל שכבות הגיל.
ואין כמו מורים שמאוהבים בתחת שלך כדי לתת לך ביטחון שהיי - כל יחידות הבגרות תוך שנה-שנה וחצי? קטן עלי.
היסטוריה א' ולשון א' בצורה עצמאית לגמרי? קיי.
לשלב את כל העניין עם עבודה? האתגר התקבל.
ואז זה נעשה נחמד.
כי היי - נכון שיש שם ותאריך לידה לסיבה בגללה אני עדיין חיה [ועוד שם ותאריך מוות לסיבה בגללה גם אשאר חיה בקרוב], אבל זה כבר לא כל כך משנה.
ונכון שהמשקל שלי גורם לי להשתגע כי מידה שלושים ושתיים בקושי עולה עלי [הולי קראפ! 34?!?!?!?!?!?! שמנה D:], אבל ברצינות - נעשתי כוסית יותר ממה שהייתי. [אם מתעלמים לרגע מזה שחזיות אהובות שבקושי עולות עלי זה חרא. צריכה לרזות קצת רק בגלל זה.]
ואני מתחילה -כמעט- להיות פחות סטוקריתאובססיבית כלפי בני אדם.
וגם - מגפיים עד קצת מעל הברך במחיר נמוך להפליא יחסית לאיכות זה מקסים, כי לשלם על נעליים פחות בגלל רגל קטנה בצורה לא שגרתית והיקף רגל קטן בצורה לא שגרתית זה נפלא.
בע. חרא. הפלאפון [הלא באמת שלי...] נתקע וקשה להקליד.
מסכי מגע אר אוברייטד.
'תמוללל, הלכתי לי בנחמדות עם אמא אל פגישה עם "פסיכולוגית", שהייתי צריכה ללכת אליה כי זה חלק מתוכנית הלימודים, וגררתי איתי את אמא כי כשמתחילים לדבר עם פסיכולוגיות על נמלים ועל "מיאו", זה באמת באמת לא בסדר וזה מעיד משהו על רמת השעמום המעיק שזה גורם לי.
ואז היו את הילדים בני ה-11-12 האלה עם הסיגריות והילדים בני ה-12-13 האלה שמתמזמזים בצורה מוגזמת וזה היה פשוט...
למה.
בדרך חזרה, כשאמא שלי הרצתה לי בנושא "תפסיקי להתעלל בה, את יודעת טוב מאוד שהיא חמודה יחסית, זאת לא אשמתה שהיא עשתה בחירת מקצוע גרועה ונפלה עלייך!" יצא לי לראות כמות מדהימה של תינוקות בני פחות מחודש.
אני לא רוצה לדעת כמה מהם יזדיינו בגיל 11.
כמו כן, לא מזמן הגעתי למסקנה חשובה -
בעקבות שינויים נרחבים בחיי,
הגעתי למצב מרתק בו אני כבר לא שמה זין על אנונימיות.
ASK ANYTHING.
בגבולות הסביר, כמובן.
[אוו, התגעגעתי ללכתוב.]
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
