מונית השירות נעצרת, הנהג מכניס פנימה גבר אקראי.
ברגע בו הגבר נכנס, נכנס גם ענן אוויר קטן, שחולף על פני לרגע.
קאמל? מלבורו? מממ...
הריח מבלבל אותי.
אני נזכרת בו.
המצבה שלו יצאה נורא נחמד, ראיתי אותה בשישי. שחורה ונוצצת וקצת אפורה.
הדיוקן שלו יצא טוב מדי, והבעת הפנים מושלמת עד כאב.
אני גם נמצאת בתמונה ההיא...
ולידו הגיטרה.
הכיתוב הקצר על המצבה, שאבא שלו כתב, גם יצא די מושלם.
אני נזכרת בפעם בה הוא נתן לי את מעיל העור שלו, כדי שאסכים לצאת מהמיטה וללכת לסלון.
המעיל כולו היה ספוג בריח סיגריות. אהבתי את זה.
בצורה בלתי נמנעת אני נזכרת גם בו.
זה קצת משעשע, כשהזיכרון מהריח שלו הרים לי את הדופק לפני שמשהו נעשה.
פס דק של אותו הריח, ואני שוב יושבת על המדרכה בחניה, רועדת.
והוא צמוד לגב שלי, השפתיים שלו ליד הצוואר...
זה קצת מעוות מצידי, הלא כן? לאהוב כל כך ריח סיגריות ספוג בבגדים.
אני כבר לא זוכרת איפה אני צריכה לרדת.
"תעצור לי אחרי הרמזור, בבקשה."
אני יורדת וחוצה את הכביש.
מסתכלת על שם הרחוב, מטושטש מעט כי אני בלי משקפיים.
כן... רמזור אחד מוקדם מדי, ללא ספק.
אני אוהבת אותו. באמת. מאוד.
זה כל פעם הורג אותי קצת יותר, לדעת שהוא עצוב.
והמרחק ממנו, שנעשה כבר רגיל כל-כך...
אני לא בנויה לדברים האלה.
ואני מזיקה לו. שוב ושוב ושוב.
ואז שונאת את עצמי.
ואז הוא שונא את עצמו כי אני שונאת את עצמי.
מה לעזאזל אני עושה?
אני לא יכולה לוותר, זה ברור, זה ידוע.
אני רק צריכה להפסיק לבכות...
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
