פעם, הייתי בכתה ב'.
הייתי תלמידה מצטיינת בצורה יוצאת דופן, שקטה וביישנית בצורה יוצאת דופן יותר, ובעלת התנהגות מושלמת להפליא.
בצורה טבעית, את כל התלמידים הבעייתיים הושיבו לידי. כי ככה זה.
יום אחד, עבר לכיתתנו תלמיד חדש.
והוא היה בעייתי מאוד. בעייתי מאוד-מאוד.
הושיבו אותו לידי, כמובן.
באזור שבועות, התלמיד הנ"ל אמר לי שהוא רוצה להגיד לי משהו.
וכך, בהפסקה הגדולה, על מדרגות הברזל הכחולות, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ורוצה שאהיה חברה שלו.
אני, בצורה איטואיטיבית לחלוטין, אמרתי לו שאחשוב על זה. ואחזיר לו תשובה עוד שלושה ימים.
ובכן, המצב עצמו שעשע אותי עד מאוד.
ברור שלא הייתי חכמה מספיק כדי לחשוב "ביץ', את בכתה ב', עזבי את זה ולכי לאכול גלידה".
אבל זה עדיין שעשע אותי שמישהו שלא מכיר אותי כמעט טוען שהוא אוהב אותי.
גם אהבתי נורא את העובדה שהיינו, שנינו, דמויות סטראוטיפיות הפוכות שנעשו מליוני סרטים על אהבתם.
במקרה רגיל זה היה אמור להגמר שם.
אני לא זוכרת אם עניתי לו אי פעם, או מה עניתי.
אבל איכשהו, את כתה ג' העברתי בלברוח ממנו. [ליטרלי.]
אני הייתי עסוקה בלהכריז לחברותי שאני שונאת אותו, הוא היה עסוק בלרדוף אחרי.
זכור לי במיוחד קטע בו "הלכנו מכות" בחצר בית הספר, אחרי עוד מרדף חסר פואנטה.
הוא העיר לי שאני צריכה לנסות להשאר על שתי הרגליים כמה שיותר, כי אם אני על רגל אחת יותר קל להפיל אותי.
אני הקשבתי לעצתו, והפסקתי לעמוד על רגל אחת חצי מהזמן.
מורה אחת ניגשה להפריד בינינו.
עצרנו מיד. התחלתי להגיד "אה, אנחנו לא..."
היא אמרה להפסיק והלכה לעסוק בענייניה.
עצוב קצת שאין לי מושג למה בעצם הוא רדף אחרי, או למה ברחתי ממנו. אבל זה לא כל-כך משנה.
אחרי כתה ג' עברתי לבית ספר אחר, אז זה ללא ספק היה אמור להסתיים לתמיד.
אבל... זה גם לא נגמר שם.
השטויות איתו נמשכו חמש שנים רצופות.
וכאן זה באמת מרתק -
האם ילד בכתה ב' יכול להתאהב, ולהמשיך לרדוף אחרי אותה הילדה גם כשהוא בכתה ז'?
היו אינספור תקריות משעשעות יותר או פחות איתו.
לפעמים זה גם הגיע למצבים בהם טיילתי איתו יד ביד באזור בית הספר, בלי שום סיבה.
עקשנות משתלמת בקטע הזה. מאוד.
שאר הזמן תכננתי תוכניות זדוניות איך לפגוע בו כל-כך שהוא יפסיק להרגיש כל סוג של חיבה אלי.
וכששיחקנו נשיקה-סטירה במסיבת ההפתעה לכבוד בת המצווה שלי [שהייתה מורכבת מהבית של החברה הכי טובה שלי, בערך 3-4 חברות, וממנו. הוא היה שם כי הוא היה סטוקר שלי וידיד של אחת הבנות. ואיכשהו הוא תמיד היה באזור. AS SIMPLE AS THAT.], והגיע הרגע הנפלא בו אני יכולה לסטור לו הכי חזק שאני יכולה.
כשזה קרה, הנפתי את היד, והיא נעצרה לפני שפגעתי בו. הסטירה הייתה חלשה כל-כך שאפשר היה לחשוב שזה משהו אחר לגמרי.
לא, לא שנאתי אותו...
ד"א, אני עדיין לא יכולה להרביץ לאנשים מסוימים. זה בולט במיוחד עכשיו. עצוב כמעט. אני פשוט לא יכולה להכאיב לו.
הקטע הנ"ל נגמר בסופו של דבר, כמובן. נחמד לחשוב עליו לפעמים, בתור משהו מגוחך מלודרמטי ומשעשע להפליא.
בערך מאמצע החטיבה לא הייתי בשום קשר איתו.
שיעור מס' 1 -
לא משנה כמה נצחיים דברים נראים, הם לא יכולים להיות כאלה.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
