נעשה ריק ומשעמם להפליא.
כנראה בגלל שאני נעשתי ריקה ומשעממת להפליא.
התחלתי לסדר היום את החדר.
כולו הפוך.
כל העניין עשה אותי ממש עצובה.
אין לי מושג איך אסיים לסדר אותו.
לפני כמה שנים
כתיבה זרמה לי בצורה קלילה הרבה יותר.
בכתה ז', למשל, היו המון משימות כתיבה.
ויצאו לי לא מעט סיפורי נונסנס קצרים ומקסימים.
נונסנס זה טוב.
אמא...
המ.
זה נורא טיפשי, אבל השם שלי מתאים לי הרבה יותר מדי.
הרבה הרבה יותר מדי.
מספיק כדי שמישהו, מבלי לדעת את שמי, יכתוב לי "את כזאת ****". [מה צנזורה?! הרי כבר קבעתי שאנונימיות זה מיותר.]
לפעמים אני משתעשעת במחשבה, שאם השם שלי היה שונה הייתי אחרת לגמרי.
המוח שלי, ברובו, מורכב מנונסנס.
כמה מתאים.
כנראה שהייתי כותבת את זה לבד, אם זה לא היה קיים כבר.
כחלק מסידור החדר, מצאתי תמונה מודפסת.
אמא, אבא, סדין לבן בצורת ביצה, אנשים שאני לא זוכרת.
כנראה זו התמונה הראשונה שלי שצולמה אי פעם.
אני חזרתי יותר מדי פעמים בחיי
על המשפט
"אני לא בנויה לכל העניין הזה של לחיות".
בניסוחים שונים.
וזה נכון.
אבל מצד שני, אני גם לא חיה. לא ע"פ הכללים המקובלים של "לחיות".
אז אולי אני בסדר.
אני לא מצליחה להחליט אם הראיה שלי הדרדרה או השתפרה.
בעיה.
מה שכן, כשאין הרבה אור אני לא רואה כמעט שום דבר במרחק של יותר מחמש מטרים ממני.
ואני לא מרכיבה משקפיים.
למה לעזאזל אני לא מרכיבה משקפיים?
אני אפילו נראת קצת-פחות-זומבי איתן.
הרגע הזה
בו הבי אמ איי שלך עדיין על הגבול הממש תחתון של "משקל בריא".
ואת לא יכולה להפסיק לשנוא את זה.
תקולל, מוח ארור.
יש לי עוד דרך ארוכה עד "שמנה".
אבל... אבל... אבל...
אני רוצה 16. זה לא בסדר. אני צריכה 16.
מה גם, שזה לא בריא. וממש מדאיג וממש ממש לא בסדר.
אנשים לא עולים כל כך הרבה ק"ג בלי שום סיבה. פשוט לא.
אני שונאת את זה.
ממש.
חלש מצידי. לא רציונלי בשיט.
אני מודעת טוב מאוד לעובדה שאני נראת טוב הרבה יותר ככה.
הגוף שלי, כמו שהוא עכשיו, כמעט מושלם.
אבל... BMI. כי ככה.
אני רועדת כבר בערך חמש דקות.
קר.
כן, חזרה לנקיון החדר -
יש לי מליון וחצי דפדפות [בעיקר] ומחברות ועוד כל מיני דברים בית ספריים, רובם חדשים לגמרי, שאני לא צריכה בשיט.
ואין לי מושג מה לעשות איתם.
רעיונות? בבקשה? משהו?
אני מרגישה כאילו שיקרתי כשניסיתי לשכנע אותו שאני בסדר.
אני לא שיקרתי.
אני בסדר.
הייתי...
מממ... העור שלי.
רגיש כל-כך.
וחוזר לעצמו לאט כל-כך.
אני לא רוצה לשבור הבטחות.
מספיק שהידקתי לעצמי היום את האצבע
וזה כאב. ממש.
אוף נו.
אני כותבת את זה ארבעים דקות בערך.
לאט כל-כך.
אני לא רוצה ללכת לישון.
אסור לי ללכת לישון.
זה לא עובד ככה.
אני רוצה אותו.
אני צריכה אותו.
המ. תלותית כתמיד.
מעניין
כמה מהן
יודעות עד כמה קשה איתו.
זה מפחיד אותי נורא.
"תבוא."
הייתי רוצה לכתוב את זה, אבל...
נו, פאק.
אני הרי מכירה את עצמי
אני יודעת טוב מאוד שהשפיות שלי לא נמצאת שם
אפילו כשנראה שהיא כן.
אנשים שנולדו דפוקים ישארו דפוקים.
ובנימה אופטימיות זו:
שכחתי את הציטוט הגאוני שהיה צריך לשים פה עכשיו.
היום בצהריים.
אני רואה חתול שוכב על המיטה שלי.
אני מדלגת לחבק אותו בצורה אנרגטית.
הוא נבהל.
אמא: "אתה פוחד? אל תדאג, יש לה תעודות. וכתבו שהיא לא מסוכנת לאנשים אחרים."
אמא שלי כל כך הייתי CRAZY CAT LADY אם היא הייתה יכולה.
גם אני.
אני אוהבת את החתול הזה.
הוא עונה לי כל פעם כשאני אומרת לו "מיאו."
כנראה מרגיש את הקרבה ברמת החשיבה שלנו.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
