לילה. חדר. מיטה.
כבר אמרתי לאמא שלא אחזור הביתה עד הבוקר.
אני יושבת, מסתכלת עליו עם חיוך. מעבירה את קצות הציפורניים על העור שלו.
רגוע כל-כך, נפלא כל-כך...
אני כמעט מאושרת וזה יכול להמשך שעות...
אז.
צליל קבלת הודעה בפלאפון שלי.
פתאומי מדי, רועש מדי, מרגיז מדי.
הוא ממלמל "ג'יזס..." בהפתעה.
אוקיי, עד כאן.
"אני ארצח אותו".
-"את מי?"
אקס לא-יקר-בשיט.
עשרות פעמים שקלתי לכתוב כאן תיאור מקוצר של מערכת היחסים שלנו.
לא מעט פעמים הרהרתי בשאלה האם להגיש תלונה על תקיפה.
באחד הלילות בהם ישבת מתחת לדלת הדירה שלי, הייתי קרובה להפליא ללתת לו להזמין משטרה, כדי שיקחו מטאטא ויעיפו אותך.
כשסרבתי להפגש איתך, וכתבת ש"תפגש איתי בכוח" ושאתה יודע איפה אני גרה, לרגע כמעט נבהלתי. בכל זאת, אתה הראת לא פעם ולא פעמיים שאין לך בעיה להשתמש נגדי באלימות.
עכשיו, עברת לאסטרטגיה אחרת.
יש 90 הודעות בשיחה איתך בפלאפון.
4 מהן ממני, עם "תפסיק" ו"די" ו"אני רוצה שתפסיק לשלוח לי הודעות".
עוד 4 ממני, כשניסיתי להיות ידידותית.
אבל בצורה מסוימת, משום מה, אני לא נהנת בכלל לקבל ממך שתי הודעות ביום במשך יותר מדי זמן.
כרגע, פשוט בא לי לצלצל באלגנטיות בדלת הבית שלך, ולתת לך סטירה. עם מחבת.
כן, אמ, מי מכיר חוקי הטרדה טלפונית?
ופרטים שוליים כמו האם אני יכולה להגיש תלונה ללא נוכחות אפוטרופוס?
אהה.
לחיי אנשים בני 22 שמתנהגים כמו ילדות בנות חמש.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
